ע"פ 325/76

תקציר

הכרעת הדין מתייחסת לערעור על הרשעה בסחיטה באיומים. המערער והמדינה ערערו שניהם על גזר הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט העליון קבע כי יש לפרש את סעיף 12(א) לחוק לתיקון דיני העונשין באופן דווקני, המחייב איום בכתב או בעל פה - התנהגות המרמזת על הצפוי לקורבן אינה מספקת. הרוע המאוים, והדרישה, חייבים לבוא לידי ביטוי בכתב או בעל פה. במקרה דנן, לא היה איום בכתב או בעל פה, ולכן לא ניתן היה להרשיע את המערער לפי סעיף 12(א) לחוק לתיקון דיני העונשין. באשר לקושי בהוכחת העובדות, קבע בית המשפט כי אין להתיר הרשעה לבסס הרשעה על עדות שניתנה מחוץ לכותלי בית המשפט כאשר העד אינו מוכן לאשר את אמיתותה. הסתמכות על ראיות כאלה תעביר את האחריות השיפוטית למקום אחר ותציב סכנה חמורה. על בית הדין לבסס את החלטתו על עדות בשבועה שניתנה בבית המשפט. אשר לגזר הדין, התנהגותו האלימה של המערער כלפי המתלונן ושותפיו לא הייתה ראויה והצדיקה עונש מאסר קצר בנוסף למאסר על תנאי. בית המשפט העליון קבע כי לא יגדיל או יפחית את העונש שהטיל בית המשפט המחוזי, שכלל שישה חודשי מאסר בפועל וקנס, או לחלופין שנת מאסר נוספת. לפיכך התקבל הערעור באופן חלקי, וההרשעה שונתה כך שתשקף הרשעה לפי הוראת הרישיון שבסעיף 12(א), שהיא עוון. השופט אשר והשופט בכור הסכימו עם פסק דינו של השופט ויתקון אך הוסיפו שתי הערות. אשר ציין את תופעת הפחדת העדים ואת הצורך שהכנסת תפעל למניעת סכנה זו, ואילו בכור היה שותף לחששו של ויתקון מהשפעת ההיסטריה הציבורית על המשפטים וקרא לגישה מתונה יותר מצד התקשורת.