בג"צ 1775/19

תקציר

בפסק דין זה מתייחס בית המשפט העליון לפרשנותו של חוק השבות, ובפרט לזכויותיהם של בני זוג ובני משפחה שאינם יהודים. הסוגיה המרכזית היא האם אלמנת בן או נכד של יהודי זכאית לזכויות עלייה מכוח חוק השבות. החוק העניק בתחילה זכויות אלה ליהודים ולבני משפחתם הקרובה, לרבות בני זוג וצאצאים עד הדור השלישי. סעיף 4א(א) מרחיב זכויות אלה, אך אינו מתייחס במפורש למעמדה של האלמנה אם בן זוגה, שהיה זכאי השבות, נפטר. בית המשפט בוחן את הפרשנות הלשונית ואת תכלית החקיקה. השופט עמית טוען כי החוק צריך להעדיף את זכאותה של האלמנה, תוך שימת דגש על הקרבה המשפחתית לעם היהודי, הנמשכת ללא קשר למותו של בן המשפחה היהודי. הוא מנמק זאת בכך שהמחוקק התכוון לשמור על אחדות המשפחה ולהקל על עליית משפחות מעורבות לישראל, מסקנה שתמכה בעבר על ידי גופים ממשלתיים מסוימים עד לשינוי המדיניות בשנת 2016. מנגד, השופט מינץ חולק על כך, וקובע כי לשון החוק ברורה בכך שאינה מעניקה זכויות לאלמנות של בני משפחה לא יהודים לאחר שהקשר הישיר שלהן ליהודי נותק במוות, ומדגיש את חשיבותו של קשר דם על פני קשר זוגי. הוא גם מציין כי מטרתו העיקרית של החוק היא הגירה יהודית, ולא הרחבת זכויות ללא הגבלת זמן לקרובי משפחה שאינם קרובי דם. בסופו של דבר, רוב השופטים צידדו בשופט עמית, נעתר לעתירות והורה לממשלה להכיר בזכותן של העותרות האלמנות להגר, בהתאם לפרשנות הרחבה יותר של קרבה משפחתית שנחזו בחקיקה המקורית.