עת"מ 2616/06

תקציר

העותרים והמשיבים היו חלוקים באשר לסיווג רכושו של העותר לצורכי ארנונה. הצדדים הגיעו להסכם פשרה, שקיבל תוקף בוועדת הערר, לפיו סווג הנכס כ"מלאכה ותעשייה" במקום "מבנים שאינם למגורים" לשנים 2001-2005, והותיר את הסיווג פתוח משנת 2006 ואילך. כעת מנסה המשיב לעקוף הסכם זה, וטוען כי יש לסווגו כ"לא למגורים" לצורך גביית המסים המתאימים. עם זאת, השופטת דוחה טענה זו ומדגישה כי הסכם הפשרה מחייב אלא אם חל שינוי נסיבות, שלא התרחש. גם טענותיו הסותרות של המשיב – תחילה טען כי ההסכם פקע ולאחר מכן ניסה לחזור בו מהסכמתו – נדחות. השופט מקבל את העתירה, מאשר את החלטת ועדת הערר ומחייב את המשיב לדבוק בה. כמו כן, נדרש המשיב לפצות את העותר בגין הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין, בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ. פסק דין זה מדגיש את תוקפו של הסכם הפשרה ומדגיש את חשיבות כיבוד ההתחייבויות, בהיעדר שינוי נסיבות מהותי.