ה"פ 323/00

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בסכסוך רכושי מורכב בו מעורבים מספר צדדים להם תביעות מתחרות על בעלות על חלקים שונים בחלקת קרקע. המבקשים, שרכשו שטחים שונים בתוך המגרש, מבקשים להכיר בזכאותם לרשום שטחים אלה על שמם. טענותיהם מבוססות על הסכמים שעשו עם עיריית רמלה, שמכרה להם את הנכסים. לאחד המשיבים, ניסן, יש גם חוזה עם העירייה לרכישת שטח מסוים בתוך החלקה, והוא טוען כי טענות המבקשים גורעות מזכויותיו. עם זאת, בית המשפט מוצא כי הסתמכותה של ניסן על הדין הרלוונטי, סעיף 9 לחוק המקרקעין, מוטעית, שכן היא אינה חלה על ההתחייבויות החוזיות הקיימות במקרה זה. השופטת מדגישה כי הטענות במקרה זה נסובות סביב שטחים ספציפיים בתוך החלקה שמיקומם וגבולותיהם היו ידועים לצדדים בעת הרכישה. הם אינם סותרים זה את זה באופן שיצדיק את הסעד המבוקש על ידי ניסן באמצעות תביעת ביניים. עוד צוין כי פעולות העירייה במכירת חלקים מהחלקה ללא מדידות ברורות או הקפדה על סעיף 13 לחוק המקרקעין תרמו למצב המורכב. השופט מכיר ביתרונות המעשיים של הליך תביעת ביניים ליישוב הסכסוך, אך בסופו של דבר דוחה את הבקשה משום שהעירייה, כצד בעל אינטרס מובהק בתוצאה, אינה צד חסר עניין הרשאי להשתמש בהליך זה. הליך תביעת הביניים נועד להגן על חסרי עניין, והעירייה אינה זכאית. יתרה מכך, השופטת מציינת כי הסתבכות נכסי הצדדים אינה מאפשרת למעשה להכריע בתיק מבלי לדרוש מאחד הצדדים לוותר על זכויות שרכשו כדין. מאחר שאין זו כוונתה של תביעת ביניים, הבקשה נדחית ומשאירה את הצדדים להמשך ההתדיינות המשפטית, שלדברי השופט היא מאמץ יקר וגוזל זמן. לבסוף, השופט מעודד את הצדדים לחפש פתרון מעשי לסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט, מתוך הכרה במורכבות הסכסוך וביתרונות של פתרון שיאפשר לכל צד למקסם את ניצול הזכויות שברשותו.