ת"א 382/96

תקציר

פסק הדין דן בשתי בקשות לדחייה על הסף של שני תובעים בנוגע לפעולות היוון שמנהל מינהל מקרקעי ישראל. הפעולה הראשונה כוונה לחוכרי קרקעות בעלי בתים צמודי קרקע, והשנייה לחוכרי דירות בבתים משותפים. התובעים טענו כי הצהרות המינהל בנוגע לחיובי הריבית היו שגויות ומטעות, בניגוד לחוק הגנת הצרכן ותקנותיו. המינהל ביקש לדחות על הסף את שתי התביעות, בקובעו כי תקנות הגנת הצרכן אינן חלות על פעולות ההיוון שלו, אותן הוא רואה כעסקה בנכסים ולא כשירות. בית המשפט בחן את ההיבטים הפרוצדורליים של טענת המינהל ומצא כי ניתן להעלותה בשלב זה. לגופו של עניין, בית המשפט פירש את החוקים והתקנות החלים, והגיע למסקנה כי תקנות חישוב הריבית לפי חוק הגנת הצרכן חלות רק על טובין ושירותים ולא על נכסים. עוד נמצא כי פעולות ההיוון אינן "שירות" אלא עסקה בזכויות, ולפיכך חורגות מתחום התקנות. זאת ועוד, טענתם החלופית של התובעים כי התנהלות המינהל מהווה הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן לא הייתה מבוססת דיה. לפיכך, קיבל בית המשפט את בקשת המינהל ודחה את התביעות, תוך מתן אפשרות לתובעים 60 יום לתקן את טענותיהם כך שיעמדו בדרישות הפרוצדורליות. פסק הדין לא פסק הוצאות למינהל, שכן הוא העלה את טענותיו רק לאחר אישור התובענה הייצוגית הראשונה.