רע"א 169/10

תקציר

השאלה הניצבת בפני בית המשפט היא האם ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי צריך להיעשות בזכות או לדרוש רשות. החלטת בית המשפט המחוזי מתייחסת לסיווגו של מסמך כפסק בוררות ולאישורו לאחר מכן, בעקבות הצהרת פתיחה מקדמית שהטילה ספק באמיתות פסק הבוררות. על אף שההחלטה ניתנה מחוץ להיקפו המפורש של חוק הבוררות, בית המשפט קובע כי מדובר בסוגיה של בוררות הכפופה להסדר המשפטי המהותי של החוק. מכאן, שלפי סעיף 38 לחוק הבוררות, ערעור על ההחלטה טעון רשות. פרשנותו של חוק זה נוטה אל המובן הרחב, לרבות החלטות הנוגעות לענייני בוררות, בין אם הוגדרו במפורש בחוק ובין אם לאו. במקרה זה, ההליכים בבית המשפט המחוזי נסובו סביב ענייני בוררות, ולמרות שהמבקש יזם את ההליך באמצעות הצהרת פתיחה חיצונית, ההחלטה אישרה למעשה פסק בוררות לפי חוק הבוררות. יתר על כן, טענת המבקש כי פסק הבוררות זויף יכולה הייתה להיות מוגשת כבקשה לביטול הפסק על פי החוק, אך לא עשתה זאת, ככל הנראה בשל החמצת מועדים. מטעמים אלה, בין היתר, קובע בית המשפט כי דרך הפעולה הראויה היא בקשת רשות ערעור על ההחלטה, ולא ערעור ישיר. החלטה זו, מבהיר בית המשפט, אינה מצביעה על עמדה כלשהי לגופם של פסקי דין של בית המשפט המחוזי.