עמ"נ 31629-09-16

תקציר

הערעור מתייחס למחלוקת על ארנונה על נכס בשטח של כ-533 מ"ר שהיה בבעלות המערערת והושכר לחברות שונות לאורך השנים. עיריית ירושלים דרשה מהמערערת לשלם ארנונה בסך של כ-5 מיליון ₪ עבור השנים 1999-2013, לאחר שנמצא כי המערערת לא דיווחה על חילופי המחזיקים בנכס. המערער הגיש התנגדות למינהל הארנונה, אשר נדחתה, ולאחר מכן הגיש ערר לוועדת הערר לארנונה של עיריית ירושלים. ועדת הערר ביטלה את חיוב הארנונה מאפריל 1990 עד ינואר 2000, ואישרה את החיוב מינואר 2000 עד אפריל 2013. המערערת ערערה על החלטת ועדת הערר וטענה כי הוועדה שגתה בקביעת מסגרת הזמן של חיוב הארנונה, וכי היה עליה לבטל את החיוב הרטרואקטיבי כליל בשל רשלנות ומחדלי המשיב. המשיב טען כי החלטת ועדת הערר צריכה לעמוד על כנה, תוך הדגשה כי החיוב אינו רטרואקטיבי אלא תיקון לרישום השומה, וכי הוועדה אינה מוסמכת לבטלו. בית המשפט קבע כי לוועדת הערר סמכות לדון בערר וכי המשיב מנוע מלטעון אחרת, שכן מנהל הארנונה דן בהתנגדות לגופה. עוד קבע בית המשפט כי קביעותיה העובדתיות של הוועדה צריכות לעמוד, למעט שנת 1999 שבוטלה בטעות על ידי הוועדה. באשר לסוגיית החיוב הרטרואקטיבי, קבע בית המשפט כי למשיבה סמכות להטיל אותה לפי פקודת העיריות, שכן המערערת לא דיווחה על חילופי המחזיקים. עם זאת, בית המשפט מצא כי התקופה הרטרואקטיבית שנקבעה על ידי הוועדה משנת 2000 לשנת 2013 הייתה בלתי סבירה ובלתי מידתית, לאור מחדליו ורשלנותו של המשיב בגביית חוב המס, וקיצר אותו לנובמבר 2006 לאפריל 2013. בית המשפט הדגיש כי אין הצדקה לבטל את ההצמדה ו/או הריבית על החוב, ודחה את טענת המערערת כי היה מקום לקבוע את סיום החיוב במועד מכירת הנכס. לפיכך, הערעור התקבל באופן חלקי.