ת"א 1308/97

תקציר

התובעת, חברה קבלנית לבנייה ופיתוח, תבעה את הנתבעים לתשלום עבור עבודות נוספות שבוצעו על פי שני הסכמים. ההסכם הראשון, שנחתם באוגוסט 1994, העסיק את התובעת לביצוע עבודות פיתוח, סלילה וגינון בעיר צורן. ההסכם השני, שנחתם באוגוסט 1995, היווה תיקון להסכם הראשון, המקצה עבודה נוספת לתובע. להבטחת התחייבויותיה על פי ההסכמים, העמידה התובעת ערבויות בנקאיות בסך 437,300 ₪. היקף העבודה גדל עוד יותר, מה שהביא את התובעת להעמיד ערבות בנקאית נוספת בסך של כ-50,000 ₪. התובעת טענה כי סיימה את העבודה כמוסכם וכן ביצעה עבודה נוספת לבקשת הנתבעים אך לא קיבלה פיצוי מלא בגין העבודה הנוספת. לאחר מספר הלוך ושוב, הצדדים הסכימו על חשבון סופי, והתובע חתם על כתב ויתור, בו ויתר על כל תביעה נוספת כנגד הנתבעים. עם זאת, בהמשך דרש התובע תשלום נוסף מאירים, דבר שנדחה על בסיס כתב הוויתור. התובעת טענה כי כתב הוויתור אינו תקף, וטענה כי כפייה כלכלית ועושק הם הסיבות לחתימתה. לטענתה, הנתבעים ניצלו את קשייה הכלכליים ואת העובדה שמנהלה ריצה באותה עת עבודות שירות, ולחצו עליה לחתום על כתב הוויתור. בית המשפט מצא כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה. היא לא הביאה ראיות מספיקות למצוקתה הכלכלית הנטענת ולכך שהנתבעים היו מודעים לה. השופטת תיארה את ראיות התובעת כמספקות "תמונה חלקית", וציינה כי הדוחות הכספיים המבוקרים היו יכולים לתת מבט מקיף יותר על מצבה הכספי, שלא הוגשו. בנוסף, התגלעה מחלוקת על האירועים שהובילו לחתימה על כתב הוויתור, כאשר גרסתו של התובע סותרת על ידי הנתבעים. השופטת צידדה בנתבעים וציינה כי התובעת לא הוכיחה את גרסתה לאירועים. יתר על כן, השופט קבע כי גם אם גרסת התובע לאירועים שהובילו לחתימה על כתב הוויתור הייתה מדויקת, הנסיבות אינן עולות כדי כפייה או עושק. כתב הוויתור נמצא תקף, והתביעה נגד החברה העירונית (הנתבעת מס' 1) נדחתה. עוד קבעה השופטת כי כתב הוויתור אינו חל על הנתבעים 2 ו-3 – אילן ירון חברה להנדסה בע"מ ומר אילן ירון – בשל תפקידיהם השונים ולשונו המפורשת של כתב הוויתור, המוגבלת לנתבעת מס' 1. התובע חויב לשלם לנתבעת מס' 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪. ההכרעה בהוצאות הנתבעים 2 ו-3 נדחתה לפסק הדין בעניינם.