ת"א 1436/00

תקציר

התובע, מציל המועסק על ידי הרשות המקומית הנתבעת, טען לשני נפגעי עבודה. הפציעה הראשונה אירעה ביוני 1994, כאשר חומצה נשפכה על רגליו. השני נבע מחשיפה ממושכת לשמש. התובע טען כי הנתבעת, כמעסיקתו, הפרה את חובת הזהירות החקוקה בכך שלא סיפקה ציוד מגן ולא הזהירה אותו מפני הסיכונים הבריאותיים והבטיחותיים הכרוכים בעבודתו. הנתבעת טענה כי הם סיפקו לתובע אמצעי מיגון ואימונים, וכי פציעתו לא הייתה קשורה לעבודה. בית הדין פסק לטובת התובע, וקיבל את תיאורו את תנאי עבודתו ואת הפגיעה הראשונה. השופטת קבעה כי הנתבעת כשלה בחובת הזהירות שלה כלפי התובע, שכן לא הזהירה אותו מפני הסיכונים הכרוכים בעבודתו ולא סיפקה לו אמצעי הגנה מתאימים. זאת ועוד, הנתבעת לא וידאה כי התובעת השתמשה בציוד המגן שלטענתה סיפקה. השופטת ציינה כי עדי הנתבע אינם מהימנים, במיוחד בהשוואה לתובע ועדיו, ועדותם מלאה סתירות. עם זאת, השופטת לא קיבלה את טענת התובע לפגיעה מתמשכת עקב חשיפה ממושכת לשמש, שכן עילת תביעה זו לא נכללה בכתב התביעה. עם זאת, מאחר שהעובדות התומכות בטענה זו עלו במהלך הדיון, קבע השופט כי עדיין ניתן לחקור את הטענה. השופט הגיע למסקנה כי התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו בנוגע לתנאי עבודתו ולפגיעה הראשונה. מנגד, הנתבעת לא הביאה ראיות מספיקות לכך שפעלה כמעסיקה סבירה. התיק יועבר לשופט אחר שיקבע את הקשר הסיבתי בין התנהלות הנתבע לבין נזקי התובע, וכן את גובה הפיצוי.