ת"פ 41203-10-15

תקציר

הנאשם במשפט פלילי ביקש למנוע מבן זוגו, שהוא גם נאשם באותו משפט, להעיד על שיחות כלשהן ביניהם, מעבר למגבלות החוקיות הקיימות על בני זוג להעיד זה נגד זה. ההגנה טענה כי הכללים הקיימים אינם מספיקים כדי להגן על התא המשפחתי ועל תקשורת חופשית בין בני זוג, וביקשה מבית המשפט ליצור כלל חדש של חיסיון לתקשורת בין בני זוג, למעט שיחות הקשורות לתכנון עבירות עתידיות. השופט בחן ביסודיות את המקורות המשפטיים שעשויים לתמוך בבקשת ההגנה, תוך התמקדות בכללים הקשורים לכשירות להעיד ולחיסיון. נמצא כי המגבלות המשפטיות הקיימות על עדות בני זוג פורשו באופן צר ולא ניתן להרחיבן ללא פעולה חקיקתית. בנוסף, השופט לא השתכנע כי קיים צורך חיוני להכיר בחיסיון כללי לתקשורת בין בני זוג, שכן די בכלל הקיים המאזן בין הגנה על התא המשפחתי לבין אינטרס הצדק בהליך הפלילי. הכרה בחיסיון על תקשורת בין בני זוג נתפסה כבעלת השלכות רחבות ולא נתמכה בהצדקה מספקת, מה גם שהיא עלולה לעכב חשיפת פעילות פלילית. עוד הדגישה השופטת כי ההכרה בזכויות יתר חדשות מחייבת זהירות ובחינה מקיפה, שלא נערכה במקרה זה. כתוצאה מכך, בקשת ההגנה נדחתה, ותקשורת בין הנאשמים שלא נפלה תחת הכישורים הקיימים יכולה להתקבל כראיה, בכפוף לכללי קבילות סטנדרטיים.