ע"פ 7401/07

תקציר

במקרה משפטי מורכב זה, הוטל על ערכאת הערעור לבחון האם לקיים או לבטל את החלטת בית משפט קמא לזכות את המשיב מאשמת מעשה מגונה. הסוגיה המרכזית נסובה סביב השאלה האם המתלונן היה במצב פסיכוטי, וסבל ממחשבות שווא בתקופה המדוברת, דבר שישפיע על אמינות האשמותיו. בית משפט קמא זיכה את המשיב מלכתחילה, בחלקו על סמך עדויות וחוות דעת מומחים שהצביעו על כך שהמתלוננת לא סבלה מהזיות ובחלקו בשל ספקות לגבי נרטיב ההגנה המשתנה של המשיב. השופט א' לוי, שחלק על דעת הרוב, טען כי הראיות תומכות בהרשעת המשיב, תוך הדגשת הרושם האמין שהותירה המתלוננת וטענה כי טענתו המאוחרת של המשיב בדבר מצבה הנפשי של המתלוננת היא ניסיון בלתי מבוסס לשנות את הנרטיב. לעומת זאת, השופט דנציגר, בדעת הרוב, אישר את הזיכוי וקבע כי לא ניתן להוכיח בוודאות כי מעשיו של המשיב פליליים מעבר לספק סביר. דעת הרוב הכירה בכך שבעוד שהמתלונן נראה אמין, הראיות ההפיכות והיעדר כל אישוש ממשי לטענותיו פירושן שאין בסיס מספיק לביטול הזיכוי. ספק סביר נותר באשר למצבה הנפשי המדויק של המתלוננת והאם התנהלותו של המשיב עולה כדי ביצוע פלילי, מה שהוביל את בית המשפט למסקנה, לאחר בחינה מעמיקה של עדויות מומחים מגוונות ופרשנויות הגיוניות, כי על הזיכוי לעמוד בעינו.