ת"צ 44078-10-19

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את הבקשה לתביעה ייצוגית נגד כלל חברה לביטוח בע"מ (כלל) מכמה טעמים. ראשית, המבקש לא הוכיח אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות לכל חברי הקבוצה יוכרעו לטובתו, כנדרש בחוק. המחלוקת נסובה סביב פרשנותם של סעיפים 22(א) ו-22(ב) לתוספת לתקנות הפיקוח, שלטענת המבקש אוסרים על גביית ריבית והפרשי הצמדה כאשר דמי פוליסת הביטוח משולמים במועד ונפרסים על פני תשלומים מרובים. עם זאת, בית המשפט מפרש הוראות אלה באופן שונה. נמצא כי סעיף 22(א) מאפשר לכלל, ככל עסק, לקבוע את עלות העסקה על פי מספר התשלומים. בתוך כך, סעיף 22(ב) מקנה לכלל זכות לגבות הפרשי ריבית והצמדה במקרים של איחור בתשלום, בין אם הפרמיה משולמת בסכום חד פעמי ובין אם בתשלומים ללא חיובים כאמור. פרשנותו של המבקש, המבקשת לקשור סעיפים אלה יחד כהסדר שלילי, נמצאה כפוגעת בכללי הפרשנות ובכוונת המחוקק. עוד מציין בית המשפט כי סעיף 37 לחוק הפיקוח מעניק לשר האוצר סמכות להסדיר את דמי הביטוח ודמי האשראי, ובכך תומך בזכותה של כלל לגבות דמי אשראי. בנוסף, גם טענתו החלופית של המבקש, הנשענת על חישוב הפרשי ההצמדה על בסיס המדד הקובע במועד הנפקת הפוליסה, אינה צפויה להצליח. בית המשפט קובע כי תקופת התשלום בת 30 הימים הנזכרת בסעיף 22(א) לתוספת לתקנות הפיקוח אינה מצדיקה דחיית מדד הבסיס לחישוב הפרשי ההצמדה. במקום זאת, המדד לפני כריתת חוזה הביטוח נחשב למועד הקובע הרלוונטי. ככלל, המבקש לא סיפק תשתית משפטית או עובדתית מספקת להוכחת סיכויי הצלחה סבירים, כנדרש לצורך אישור התובענה הייצוגית. משכך, הבקשה נדחית, והמבקש חויב לשאת בהוצאותיה של כלל בסך 20,000 ₪.