ת"פ 1388/00

תקציר

הנתבעים בתיק זה הואשמו בהפרת חוק התכנון והבניה בכך שהשתמשו בבניין המכונה "בית גרונר" או "מגדלי גרונר" לצורכי מגורים במקום לייעודו "דיור מוגן". כתב האישום ייחס לנאשמים עבירה של שימוש מופרז, אותה הכחישו בטענה כי מילאו את חובותיהם על פי החוק. הסוגיה המרכזית בתיק נסובה סביב פרשנות המונח "דיור מוגן" ו"הקריטריונים" לקבלת דירות בבניין. הנתבעים טענו כי מכרו את הדירות בשוק החופשי לכל דורש, דבר שלדעתם עמד בדרישת הקריטריונים. עם זאת, התביעה טענה כי המבנה משמש למגורים רגילים ולא לדיור מוגן כפי שיועד לכך. פסק הדין, שניתן על ידי בית המשפט, ניתח בהרחבה את הראיות והעדויות שהוצגו בתיק. נמצא כי פרשנותם של הנתבעים למונח "דיור מוגן" כדיור מוגן פיזית אינה נכונה וכי המונח מתייחס לסוג מיוחד של מגורים המיועדים לקשישים או נכים. עוד קבע בית המשפט כי הנתבעים היו מודעים לדרישות הדיור המוגן אך התעלמו מהן ובחרו למכור את הדירות ללא קביעת קריטריונים ובניגוד לייעוד הבניין. כמו כן, בית המשפט בחן את טענות ההגנה, לרבות רשלנות בכתב האישום, ייצוג הרשויות, הגנה מפני צדק והסתמכות על ייעוץ משפטי, ובסופו של דבר דחה אותן כבלתי נתמכות או לא רלוונטיות. בית המשפט הגיע למסקנה כי הנאשמים אשמים בעבירה של שימוש חורג לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה. פסק דין מקיף זה פירט את הנימוקים להחלטת בית המשפט, תוך מתן הסבר ברור לפרשנות המונח "דיור מוגן" ולאחריות הנתבעים בנוגע לקריטריונים לאכלוס דירות.