ת"א 25300/01

תקציר

התובע החזיק בשני כרטיסי אשראי – כרטיס ויזה שהונפק על ידי הנתבע 1 וכרטיס ישראכרט שהונפק על ידי הנתבע 2. התובעת גילתה רכישות בלתי מורשות שבוצעו בשני הכרטיסים באותו היום, והודיעה על כך לנתבעים. בעוד כאל זיכתה תחילה את חשבונו של התובע, בהמשך חייבו שתי החברות את הסכומים לאחר בדיקת הרכישות, קביעת השימוש בכרטיסים המקוריים ומציאת סתירות בהצהרות התובע. התובע הגיש תביעה להשבת הסכומים, בטענה שנעשה שימוש לרעה בכרטיסים והודעתו לנתבעים אמורה לפטור אותו מאחריות, לפי חוק כרטיסי חיוב. הנתבעים טענו כי התובע לא הוכיח שימוש לרעה, וכי הוא אחראי בשל אחד החריגים המנויים בחוק. בית המשפט הסכים עם הנאשמים. נמצא כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו בגין הוכחת שימוש לרעה, שכן עדותו לא הספיקה כדי להוכיח שלא ביצע את הרכישות, במיוחד בהתחשב בפרטים המזהים על גבי שוברי התשלום. החזקה כי השימוש נעשה על ידי הלקוח – הנתמכת בשוברים המכילים את פרטי התובע – לא הופרכה. יתר על כן, התובע לא סיפק כל הסבר כיצד נעשה שימוש בכרטיסים על ידי אחרים והוחזרו אליו, וגרסתו לאירועים בעבודה באותו יום לא הוכחה כנכונה. התביעה נדחתה, והתובע חויב בהוצאות הנתבעים, בסך 3,000 ₪ בתוספת הפרשי מע"מ, ריבית והצמדה. פסק הדין ניתן ביום 26.9.2004.