ע"א 3652/06

תקציר

הערעור מתייחס למחלוקת על אגרת פינוי אשפה בין עמותה רשומה המנהלת בית אבות, לבין עיריית חיפה. העמותה, שבבעלותה נכס ששימש כבית אבות, הייתה פטורה מתשלום ארנונה עד שנת 2000. על פי חוק העזר המקומי, העמותה נדרשה לשלם שליש מהארנונה כאגרת פינוי אשפה אם הייתה פטורה מתשלום ארנונה. האגודה שילמה אגרות אלה בין השנים 1998 ל-2000. אולם בשנת 2000 בוטל הפטור, והאגודה חויבה בארנונה מלאה. העמותה דרשה את החזר אגרות פינוי האשפה ששילמה, אך העירייה סירבה ותבעה גם את הארנונה העירונית עבור אותה תקופה. לטענת העירייה, הפטור ניתן שלא כדין ולכן העמותה לא הייתה זכאית להחזר. בית משפט השלום דחה את טענת העירייה וקיבל את טענת העמותה, והורה לעירייה להחזיר את אגרות פינוי האשפה בתוספת ריבית. העירייה ערערה על החלטה זו, בטענה כי החזר האגרות אינו צודק לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, שכן העמותה פטורה שלא כדין מתשלום ארנונה. בית המשפט העליון, בפסק דינו, ציין תחילה כי הדין הישראלי אינו ברור בשאלה האם קיימת חובה להשיב תשלומי מס שניתנו מכוח חוק שבוטל מאוחר יותר בשל חריגה מסמכות. עם זאת, מאחר שלא היו נתונים מספיקים כדי לשלול השבה במקרה זה, בית המשפט הניח לצורך הטיעון כי חובה כזו קיימת. לאחר מכן פנה בית המשפט לדון בפטור מחובת ההחזרה, שעשוי לחול אם הנושה לא סבל מחיסרון מכיסו או אם קיימות נסיבות אחרות ההופכות את ההשבה לבלתי צודקת. העירייה טענה כי היא לא התעשרה מאגרות פינוי האשפה, שכן תשלומים אלה מהווים כיסוי חלקי לארנונה שהעמותה הייתה צריכה לשלם ממילא. בית המשפט נעתר והדגיש כי האגודה לא הוכיחה את הבסיס החוקי לפטור מארנונה שקיבלה. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי העירייה אינה מחויבת להשיב את אגרות פינוי האשפה, שכן הנסיבות מלמדות כי ההשבה לא תהיה צודקת. הערעור התקבל, והעמותה חויבה לשלם את הוצאות העירייה.