ת"פ 410-02-11

תקציר

מדובר בשני נאשמים שהואשמו באי דיווח על החזקות מהותיות בחברה ציבורית, פסיפיקה אחזקות בע"מ, בניגוד לחוק ניירות ערך. המניות המדוברות הוחזקו פיזית בידי הנתבע מס' 6, שלמה ולד, אך למעשה היו שייכות לנאשם מס' 1, יעקב בירנבאום. המחלוקת העיקרית בתיק נסובה סביב מערכת היחסים בין ולד לבירנבאום. התביעה טענה כי התקיימו ביניהם יחסי נאמנות, אשר הטילו חובת דיווח על ולד. הנתבעים הכחישו זאת וטענו כי המניות שייכות לוולד. השופט חאלד כבוב מבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, המחלקה הכלכלית, הרשיע את שני הנאשמים באישומים נגדם. השופט ביסס את החלטתו על גרסתו הראשונית של ולד לאירועים, שנמסרה במהלך שבע חקירות ברשות ניירות ערך והייתה קוהרנטית ועולה בקנה אחד עם ראיות אחרות. לפי גרסה זו, בירנבאום רצה להשתתף ברכישת מניות פסיפיקה אך לא יכול היה בשל הליכי גירושין עם אשתו, ולכן ביקש מוולד לרכוש עבורו את המניות ולהחזיק בהן עד לסיום הגירושין. גרסתו המאוחרת של ולד, שמסרה בחקירתו השמינית ובעדותו בבית המשפט, נדחתה כמבולבלת, לא עקבית וכניסיון לשפר את עמדתו לקראת המשפט. השופט שקל גם את גרסתו של בירנבאום, שעברה שינויים בין חקירתו לבין עדותו בבית המשפט. בתחילה הודה בירנבאום כי נתן כסף לוולד כדי שיחזיק בנאמנות, אך בהמשך הכחיש זאת. השופט מצא כי הגרסה הראשונית אמינה יותר ועולה בקנה אחד עם הראיות. ראיות נוספות התומכות בגרסתו הראשונית של ולד כללו מסמכים המפרטים את העברת הכספים מבירנבאום לוולד ואת מספר המניות שבירנבאום היה זכאי להן, וכן את עדותו של בעל השליטה לשעבר בפסיפיקה, אורי שיינבוים. עדותו של שיינבאום אימתה את גרסתו של ולד לאירועים והצביעה על כך שבירנבאום היה מעורב באופן פעיל בחברה, דבר המצביע על אינטרס כלכלי אמיתי במניות שבידי ולד. השופט הגיע למסקנה כי המניות המוחזקות פיזית על ידי ולד שייכות למעשה לבירנבאום, שחלה עליו חובת דיווח על אחזקותיו אך לא עשה כן. אי דיווח זה היווה עבירה פלילית. באשר לנאשם מס' 1 ייחסה השופטת לחברה את מעשיו ואת היסוד הנפשי של ולד, שכן מעשיו של ולד שירתו גם את האינטרס של החברה להסתיר את מחדליה מהמשקיעים, הגם שפעל בעיקר לטובתו. השופטת דחתה את טענות החברה, לרבות טענה לאכיפה בררנית, והרשיעה את הנאשם מס' 1 באישום נגדה.