בש"פ 4118/14

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בפרשנותו של סעיף 31 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), התשכ"ט-1969, בדבר השלכת חפצים שנמצאו במהלך חיפוש. הסעיף המדובר מעניק לשופט סמכות להורות על החרמה, השחתה או השמדה של כל חפץ שנמצא על פי צו חיפוש, שאינו חוקי לשימוש או להחזקה, גם אם לא נערך משפט על החזקתו. במקרה זה נתפסו תכשיטים שנחשדו כגנובים מהמבקשים, שלא הצליחו להוכיח צדק כדין. למרות שהמבקשים לא הועמדו לדין, ביקשה המדינה להחרים את התכשיטים. בית משפט השלום פירש במקור את סעיף 31 כחל רק על חפצים שלא ניתן להחזיקם מטבעם, ואילו בית המשפט המחוזי פירש אותו כהערכה סובייקטיבית יותר, תוך התחשבות בנסיבות ובאדם שממנו נתפסו החפצים. הפרשנות האחרונה העדיפה את השופט א' רובינשטיין, שקבע כי התכשיטים, כרכוש גנוב, נופלים תחת הקטגוריה של חפצים שאינם חוקיים להחזקת המחזיק. עם זאת, בשל טעות פרוצדורלית בה לא ניתנה למבקשים הזדמנות מספקת להוכיח את טענת הבעלות שלהם, יוחזר התיק לבית משפט השלום להמשך בירור, כאשר נטל ההוכחה מוטל על המבקשים. פסק הדין מקבל אפוא את הערעור, אך גם מסכים עם עמדתה המשפטית של המדינה, ומשאיר פתוחה למבקשים את האפשרות להוכיח את טענתם.