ע"פ 2947/00

תקציר

בית המשפט העליון קבע כי נאשם המבצע עבירה פלילית בהיותו חולה נפש אינו נופל תחת הקטגוריות הכלליות של אשם או אי אשמה כהגדרתן בסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי. לנאשם חולה הנפש מעמד מיוחד, שכן מצבו כרוך בהתנגשות אינטרסים מורכבים – הגנה על הציבור, חירותו וכבודו, והבטחת הטיפול הנדרש באדם. סעיף 170(ב) לחוק סדר הדין הפלילי וסעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש קובעים שניהם כי אם יימצא כי נאשם עבר עבירה אך אינו בר ענישה בשל מחלת נפש, יופסקו ההליכים נגדו והוא יוכרז כבלתי ניתן לענישה. דרך ביניים זו ננקטת גם במערכות משפט זרות, כגון באנגליה, אמריקה וקנדה. מעמדו המיוחד של הנאשם הלוקה בנפשו בא לידי ביטוי גם בשיקול הדעת המצומצם של רשויות התביעה ובהגבלה האפשרית על חירותו בעקבות הקביעה כי עומדת לו הגנה לפי סעיף 34ח לחוק העונשין. למרות שנאשם חולה נפש יכול לטעון הגנות נוספות, בהיעדר טיעונים אחרים, הוא לא יזוכה אלא יוכרז כבלתי ניתן לעונש כתחליף לזיכוי. הצהרה זו נרשמת גם במרשם הפלילי, בנפרד מהרשעות וזיכויים. פסק הדין מחזק אפוא את התפיסה כי הקביעה בדבר אי-ענישה בשל מחלת נפש עומדת בפני עצמה ומהווה תחליף לזיכוי, ומשקפת את אופייה הייחודי של מחלת הנפש של הנאשם ואת האינטרסים הכרוכים בה.