בש"פ 2884/95

תקציר

המערערת, יחד עם בעלה (נאשם 1), הואשמו ברצח בכוונה תחילה של בתם, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיב לעצור את המערערת עד תום ההליכים תוך שחרור בעלה בתנאים מגבילים. בכתב האישום נטען כי בני הזוג חנקו את בתם בזמן שישנה, בכך שחסמו את דרכי הנשימה החיצוניות שלה ולחצו על צווארה. הראיה העיקרית של התביעה הייתה חוות דעתו של ד"ר ג' היס, שערך את הנתיחה שלאחר המוות, ואשר הגיע למסקנה כי מותה של הבת נגרם מחנק עקב חסימת דרכי הנשימה ולחץ על צווארה. ד"ר היס מצא גם חבורות ושריטות על גופה של הבת, שלדעתו העידו על התנגדות. עם זאת, במהלך המשפט הציגה ההגנה חוות דעת נגדית של ד"ר יונה אמיתי, שקבעה כי הבת צרכה כמות גדולה של תרופות באותו ערב, מה שהוביל למותה. ד"ר היס נחקר חקירה נגדית אך שמר על מסקנתו הראשונית וקבע כי סיבת המוות הייתה חנק וכי הפגיעות בפנים לא נגרמו מעצמן. ההגנה טענה לשחרורו של המערער בטענה להיעדר ראיות לכאורה, אך השופט דחה את הערעור בקובעו כי די בראיות הקיימות כדי לעצור את המערער עד תום ההליכים. השופט הזכיר גם ראיות מפלילות נוספות, ובהן עדותה של הנכדה ששמעה צעקות וראתה את המשיב מנגב דם, חוסר ההיגיון שלא להתקשר לרופא ותיאום הגרסאות בין המשיבים. עוד ציין השופט כי למרות הממצאים הטוקסיקולוגיים החדשים, מסקנתו של ד"ר היס לגבי סיבת המוות נותרה איתנה. השופט הדגיש כי הערכת עדותו של ד"ר היס הייתה עבור בית משפט קמא וכי סוגיית המעצר התבססה אך ורק על קיומן של ראיות לכאורה. הערעור נדחה, ומעצרו של המערער אושר.