דב"ע נד/275 - 05

תקציר

פסק הדין עוסק בפרשנותו של פרק ו' 5 לחוק הביטוח הלאומי, החל על ביטוח סיעודי. המערערת, דיירת בבית אבות פרטי, קיבלה בעבר מימון לשירותי סיעוד מהמוסד, שהופסק לאחר שהמוסד הוכר כ"מוסד סיעודי". בנה של המערערת טען כי עליו להמשיך ולקבל מימון לטיפול באמו, דבר שהערכאה הנמוכה יותר הסכים איתו, ופירש את הדין הרלוונטי כחל על כל מוסד סיעודי, בין אם במימון ציבורי ובין אם במימון פרטי. אולם בית המשפט העליון הפך החלטה זו. בית המשפט קבע כי תכליתו של חוק הביטוח הלאומי היא לספק שירותי סיעוד למתגוררים בקהילה ולא במוסדות סיעודיים, ללא קשר למי שמממן אותם. בית המשפט פירש את לשון החוק, מבנהו ותכליתו, וקבע כי ההטבה נועדה לסייע למתגוררים בקהילה, ולא לשוהים במוסדות. השופטים הדגישו כי מטרת המחוקק הייתה לספק ביטוח לקבוצה מצומצמת של אנשים בשל אילוצים תקציביים, והזכאים להטבות היו צריכים לעמוד במספר קריטריונים. הם גם הצביעו על כך שהחוק עצמו, כמו גם מקורות משניים, תומכים בפרשנות זו. יתר על כן, בית המשפט קבע כי הבחנה זו היא לגיטימית ומותרת, ואינה מפלה, שכן היא חלה על קבוצות שונות; אלה שנמצאים בטיפול סיעודי בקהילה ואלה שנמצאים במוסדות סיעודיים. בפסק הדין הובהר כי המונח "מוסד סיעודי" חל רק על מוסדות המתוקצבים על ידי הציבור, כפי שנקבע במפורש בסעיפים אחרים בחוק. לבסוף, הדגיש בית המשפט כי תפקידו הוא עשיית צדק על פי החוק, ואין באפשרותו לפסוק לטובת המערערים, שכן אין בסיס משפטי לתביעתם. לפיכך, הערעור התקבל, והחלטת הערכאה הנמוכה יותר התהפכה.