ע"פ 1497/92

תקציר

בתיק הנוגע לעבירות האזנת סתר, התייחס בית המשפט העליון לערעורים רבים הנוגעים להרשעתם ולגזר דינם של מספר מעורבים. המשיבים בערעור אזרחי מס' 1497/92 הורשעו תחילה על ידי בית המשפט המחוזי בהאזנת סתר לטלפון של עיתונאי, התקנת מכשירי האזנת סתר והשמדת ראיות, כמפורט בסעיפים לחוק האזנות סתר, תשל"ט-1979, ובחוק העונשין, תשל"ז-1977. הערעור העלה שאלות לגבי פרשנות המונח "האזנת סתר", היקף האחריות של המעורבים בהזמנת האזנות סתר או האזנה להן וסוגיות הנוגעות להסכמה ולקבילות ראיות. בית המשפט שב והדגיש כי האזנת סתר כרוכה בהאזנה או הקלטה סימולטנית של שיחות ללא הסכמת המשתתפים וכי שימוש בהקלטות אלה לאחר מכן מהווה עבירה נפרדת לפי סעיף 2(ב) לחוק האזנות סתר. פסק הדין בערעור אישר חלק מהרשעות לפי סעיף 2(א), בעוד שאחרות שונו לסעיף 2(ב) בשל היעדר מעורבות ישירה במעשה הראשון של האזנת סתר. בית המשפט הדגיש את חומרת הפגיעה בפרטיות ואת הצורך באכיפה מחמירה כדי להרתיע מפני מעשים פליליים מסוג זה. בנוסף, דחה בית המשפט את טענות המשיבים בדבר כוונתם או חוסר ידיעתם הפלילית, וציין כי ידיעת שידול למעשי נקמה בגין האזנת סתר היא אשמה. גזרי הדין שנגזרו על חלק מהמשיבים נחשבו מקלים מדי, מה שגרם לבית המשפט לשנות את העונשים כך שיכללו עונשי מאסר ללא עבודות שירות, תוך הדגשת עמדה איתנה נגד הפרות פרטיות הקשורות לפעילות עיתונאית ולתחקירים בעלי עניין ציבורי. פסקי הדין הדגישו את המסגרת המשפטית שנועדה להגן מפני פגיעה כזו בפרטיות באמצעות החלת חוק האזנות סתר והוראות רלוונטיות בחוק העונשין כדי להבטיח מיצוי דין והרתעה הולמים.