ע"א 10281/03

תקציר

בפסק הדין בחן ערכאת הערעור את בקשת המערער לערער על הממצאים העובדתיים וקביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי בעניין תביעת לשון הרע. המערערת ערערה על ממצאים אלה, אך בית המשפט העליון הדגיש את העיקרון הקבוע בו של אי התערבות בהחלטות בית המשפט הפרוצדורלי, אלא אם נסיבות חריגות מצדיקות זאת. התיק התמקד באמירות המכפישות לכאורה של המשיב בנוגע להתנהלותו של המערער כעובד ציבור, תוך הדגשת סתירות בפרוטוקולים של ישיבות שאופיינו כ"זיופים". בית המשפט המחוזי קבע, כי דברי המשיב מוגנים תחת הגנת האמת בפרסום, שכן אי ההתאמות הוכחו כנכונות והיה עניין ציבורי בחשיפת התנהגות פסולה זו נוכח תפקידו הציבורי של המערער. הגנת האמת בפרסום מחייבת הן את אמיתות התוכן המתפרסם והן אינטרס ציבורי, הנבחן באופן אובייקטיבי. יתר על כן, בית המשפט ציין כי אמנם נעשה שימוש בשפה קשה, אך טענות המשיב היו בסופו של דבר על כשירותו של המערער לתפקיד ציבורי ולא על פעילות פלילית. ניואנס זה, לצד הפערים שנקבעו בפרוטוקולים, הצדיק את ההגנה מכוח חוק איסור לשון הרע, שמטרתו לאזן בין חופש הביטוי להגנה על שם טוב. טענותיה הנוספות של המערערת בדבר חוסר תום לב ויחסים אישיים מתוחים בין הצדדים נדחו כבלתי רלוונטיות לשאלה המשפטית של הגנת לשון הרע, שכן הן אינן נוגעות לאמיתותן או לאינטרס הציבורי של הדברים. בסופו של דבר, אישר בית המשפט לערעורים את החלטת בית המשפט המחוזי, פסק לטובת המשיב ודחה את הערעור, תוך הטלת הוצאות על המערער.