עע"מ 3983/16

תקציר

הערעור נדחה משום שבית המשפט הסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי העברת המקרקעין הנדונה הייתה מרצון. השאלה המרכזית, כפי שהוכרעה בעבר ביחס לסעיף 195(2) לחוק התכנון והבניה, הייתה האם ההעברה הייתה כופה או לא. הפסיקה הענפה בנושא זה כבר ביססה את הבסיס להחלטה, והותירה רק את מלאכת יישום תקדים זה. נסיבות מקרה זה, כמו גם המסמכים שהוצגו, תמכו במסקנה כי ההעברה לא נעשתה בכפייה, ולכן סעיף 195(2) אינו חל. משלא הוכיח המערער די הצורך אחרת, התקבל פסק דינו של בית משפט קמא. זאת ועוד, חלק מטענות המערער כבר נדחו במקרים קודמים, לרבות הפגיעה בזכויות חוקתיות וחלוקת נטל ההוכחה. חלוף כשבעים שנה מאז העברת המקרקעין פעל אף הוא לרעתה של המערערת, נוכח הנטל הראייתי ההולך וגובר לאורך זמן. בסופו של דבר, מצא בית המשפט כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה, והערעור נדחה. המערערת חויבה בהוצאות המשיב בסך 10,000 ₪.