ת"א 18112-07-18

תקציר

התיק נסוב סביב כביש העובר בחלקת אדמה שבבעלות התובע. רשות מקרקעי ישראל ועיריית טבריה יזמו הליכי תכנון שהשפיעו על מתווה המגרש, והבטיחו לתובעת כי ימסרו לה את החלקה בשלמותה. עם זאת, התוכניות לא התייחסו כראוי לכביש הקיים העובר בחלקה, דבר שהוביל להתנגשות בין המצב התכנוני לבין המצב בפועל בשטח. בעיה זו הוחמרה עוד יותר כאשר הכביש נותר ללא שינוי למרות הליכי התכנון. כתוצאה מכך, חולקו למעשה מקרקעי התובעת, ודרך ארצית עברה בהם. בית המשפט מצא כי האחריות העיקרית למצב זה מוטלת על מנהל מקרקעי ישראל, ואחריו על עיריית טבריה. שני הגורמים יזמו את הליך התכנון, ידעו או היו צריכים לדעת על נוכחות הכביש ולא הסדירו אותו כראוי. בנוסף, גם ועדות התכנון, לרבות הוועדות המקומיות והמחוזיות, נמצאו רשלניות בחובת הזהירות שלהן כלפי התובעת, שכן אישרו את התוכניות ללא בדיקה או הנחיות מספקות. מנגד, בית המשפט קבע כי החברה הלאומית לתשתיות תחבורה (נת"י) אינה נושאת באחריות לנושא. מאחר שהכביש הופקע ונסלל כדין עשרות שנים לפני הליכי התכנון, ומאחר שנת"י לא יזמה הליכים אלה ולא נהנתה מהם, לא ניתן היה לחייב אותה בדמי שימוש בגין תחזוקת הכביש. ההליך התכנוני, ולא להיפך, כפה את עצמו על הכביש הקיים. לאור הממצאים דלעיל, הורה השופט על חלוקת תשלום הפשרה המוסכם בסך 800,000 ₪ בין הנתבעים וצדדים שלישיים. מנהל מקרקעי ישראל על 580,000 ₪, עיריית טבריה על 45,000 ₪, הוועדה המחוזית על 120,000 ₪ והוועדה המקומית על 55,000 ₪. השופט לקח בחשבון גם את שווי הקרקע שתרמה העירייה ליישוב הסכסוך, בשווי של 363 אלף שקל, במסגרת החלוקה. בפסק הדין הודגש כי התשלום של כל צד משקף את חלקו באחריות. יש לציין כי לא הוצא צו להוצאות בשל הסכם הפשרה.