ע"פ 2796/95

תקציר

הכרעת הדין דנה בהרשעתם ובערעורם של המערערים במעורבות בפיגוע הרימון הקטלני בירושלים, בניסיון לנקום את מותו של מאיר כהנא. המערערים, חברי תנועת כהנא חי, קשרו קשר להשליך רימון רסס בשוק, וגרמו לו הרוג אחד ומספר פצועים. מוקד הערעור היה בשאלה האם חלק מהמערערים יכולים להיחשב כקושרים ושותפים לרצח ולניסיון רצח. מערער אחד טען כי נכפה עליו ונסוג מהתוכנית, ואילו מערער אחר לא התייצב לתקיפה אך עודד את ביצועה. בית המשפט העליון בחן שינויים בדיני האחריות בעקבות תיקון 39 לחוק העונשין, וקבע כי אחריות קושר מסתמכת על דיני שותפות רגילים. בית המשפט הגיע למסקנה כי כל המערערים, לרבות אלה הטוענים לאי-השתתפות, אחראים כשותפים לפשע ולא רק כמסייעים או משדלים. נבדקו ההבחנות בין שותפים ישירים (אלה המעורבים באופן מלא בתוכנית הפלילית) לבין שותפים עקיפים (כגון משדלים או עוזרים), תוך הדגשת תרומתם לביצוע העבירה. למרות טענות של חרטה או אי הבנה, בית המשפט אישר את ההרשעות, וקבע כי לכל מערער היה תפקיד משמעותי בתכנון הפשע ובביצועו. העונשים שלהם השתנו בהתאם למעורבות, אך הערעורים נדחו ברובם נוכח חומרת העבירה והבנתם של המערערים את מעשיהם.