עה"ס 3478/24

תקציר

הערעורים שהגישו בר-אל וקוטלר על אישור בית המשפט המחוזי להסגרתם לגרמניה לצורך העמדה לדין פלילי נדחים. הדיון התמקד במספר תנאים שצריכים להתקיים לצורך הסגרה, ובהם קיומו של הסכם הסגרה, עבריינות כפולה (ההתנהגות המיוחסת למערערים תהווה גם עבירה פלילית בישראל), הדדיות ביחסי הסגרה וקיומן של ראיות מספיקות המצדיקות את המשך החקירה בישראל. המערערים טענו כי תנאים אלה לא התקיימו, אך בית המשפט דחה את טענותיהם אחת לאחת. נקבע כי העובדות כפי שיוחסו למערערים בבקשת ההסגרה, אם היו מבוצעות בישראל, יהוו עבירה פלילית של מרמה בנסיבות מחמירות. עוד קבע בית המשפט כי תנאי ההדדיות התקיים, למרות טענות המערערים בדבר חריגים מהדין הגרמני והיעדר הדדיות בחלק מהמקרים בהם ישראל מסגירה את אזרחיה אך גרמניה אינה מסגירה. בית המשפט מצא כי קיימות ראיות מספיקות המצדיקות את חקירת אשמתם של המערערים בגרמניה, לרבות עדויות רבות של עובדי הקבוצה והודעות מלקוחות הפלטפורמות. בית המשפט בחן את טענת המערערים כי מרכז הכובד של העבירות המיוחסות אינו בגרמניה, אך אף דחה אותה, תוך שהוא מקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי מרכז הכובד היה בגרמניה. עוד טענו המערערים כי הסגרתם תפגע בתקנת הציבור ובדוקטרינת ההגנה המשפטית בשל הבדלים בחוקים ובאתיקה בין ישראל לגרמניה, אך גם טענה זו נדחתה. בית המשפט הדגיש כי דיני ההסגרה מתחשבים בהבדלים בין מדינות, ועצם קיומם של הבדלים כאלה אינו מצדיק פגיעה בזכות למשפט הוגן או סירוב להסגיר. לבסוף, התייחס בית המשפט לטענות נוספות שהעלו המערערים, ובהן העברה בלתי חוקית לכאורה של חומרי חקירה לגרמניה והטענה כי הליך הסיוע לא בוצע כראוי, ומצא כי הן פסולות. השופט עופר גרוסקופף הוסיף הערה המדגישה כי בקשת ההסגרה ייחסה למערערים באופן ברור ניהול עסק תרמיתי, המהווה עבירה פלילית בישראל, וכי התמקדותם של המערערים בעונשים מסוימים בבקשה הייתה מטעה.