דנ"א 2147/19

תקציר

פסק הדין דוחה את הבקשה לדיון נוסף בנימוק שהיא אינה עומדת באמות המידה הקבועות בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט. מהומות פרהוד ב-1941, שכוונו נגד יהודי עיראק, מוכרות כפרק עגום בהיסטוריה היהודית, אך השאלה המשפטית העומדת על הפרק קשורה לפסיקות קודמות של בית המשפט העליון. פסק הדין המדובר לא קבע חוקים חדשים; במקום זאת, היא פעלה לפי תקדים הלכתי מבוסס. באופן ספציפי, היא תמכה בפרשנות ארוכת השנים של "אמצעי אלימות נציונל-סוציאליסטיים" בחוק הגרמני לפעולות שננקטו בתוך הרייך הגרמני. טיעוני המבקשים לדיון נוסף התמקדו בשינוי פרשנות ארוכת שנים זו, שנקבעה לראשונה בפרשת קלמר בשנת 1974, וקיבלה חיזוק מאוחר יותר בפרשת גרנות. בתי המשפט דחו פה אחד טענות אלה, וקבעו כי מדובר בניסיון לערער מחדש על החלטות קודמות. יתר על כן, פסק הדין מדגיש כי היקפו המצומצם של חוק הפיצויים הגרמני אמנם אינו ממצה את המציאות ההיסטורית במלואה, אך הוא אינו סותר את עקרונות היסוד של שיטת המשפט הישראלית. לבסוף, הטענות העקרוניות שהעלו המבקשים כנגד ההחלטה המנהלית לא נדונו, שכן הן לא היו חלק מההליך הקודם. עם זאת, המשיב הסכים לאפשר למבקשים להגיש תביעות למענקים הקשורים לשנת 2018 מעבר למועדים הקבועים בחוק בעת ההכרעה בבקשה לדיון נוסף. פסק הדין חוזר על הדגש הקודם של בית המשפט כי לכנסת ולממשלה יש סמכות להעניק פיצויים נוספים לקורבנות פרהוד אם יבחרו בכך. לפיכך, הבקשה לדיון נוסף נדחית, ואין פסיקת הוצאות בקשר אליה.