ת"א 9275-03-19

תקציר

התובעת תבעה את הנתבעת, בטענה כי הנתבע ניצל את מצבה הפגיע לאחר גירושין קשים ופיטורים משפילים מהעבודה, והלווה לה כספים בריבית מופרזת. התובעת טענה כי הנתבע, חבר ותיק, הציג עצמו כמי שסייע לה מתוך ידידות, אך למעשה תמרן אותה והונה אותה לתת לו שיקים על סכומי כסף גדולים. עוד טענה התובעת כי הנתבע גרם לה נזק בכך שלא הפחית את חובותיה כלפיו, כפי שהסכים לכאורה, וכי הנתבע השתמש בחשבון הבנק שלה לצורך הלבנת הון. הנתבע הכחיש את כל הטענות הללו וטען כי התובעת פנתה אליו לקבלת הלוואה, כי הוא סייע לה בכך שסיפק לה את הכספים המבוקשים ואפשר לה להחזיר לו בתשלומים קטנים, וכי התובעת אכן הודתה שהיא חייבת לו את הכסף והחזירה לו את מלוא הסכום. בית המשפט מצא כי התובעת לא סיפקה כל ראיה שתתמוך בטענותיה, ואילו גרסת הנתבע לאירועים אוששה על ידי עדותו של עד נוסף וראיות תיעודיות. עוד ציין בית המשפט כי התובעת לא הביאה כל מסמך התומך בטענותיה בדבר סכומי הכספים שהתקבלו או שולמו לנתבע, למרות שלכאורה היו ברשותה מסמכים כאלה. יתר על כן, בית המשפט מצא כי הנתבע עמד בכל התחייבויותיו כלפי התובעת, בעוד התובעת נכשלה שוב ושוב בעמידה בהתחייבויותיה שלה, לרבות אי תשלום החוב למרות שהייתה לה היכולת לעשות כן. בית המשפט הגיע למסקנה כי הנתבע לא עשה דבר רע והוא זכאי למלוא הסכום שתבע. לפיכך נדחתה תביעתה של התובעת, והיא חויבה לשלם לנתבע 40,000 ₪ הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.