ע"א 43018-10-15

תקציר

ערכאת הערעור החליטה לקבל את הערעור ולהפוך את קביעותיו של בית משפט קמא בעניין הפיצויים למשיב, אשר החזיק שלא כדין במקרקעי ציבור. המערערת, בדרך כלל עירייה או רשות ציבורית, רשאית לעקל את המקרקעין כפי שהוחזקו על ידי המשיב שלא כדין. במרכז החלטה זו עומדת דחיית טענת המשיב לרישיון מכללא, אשר היה מאפשר לו להחזיק ולהשתמש במקרקעין כדין מתוך חוסר מעש או שתיקה של הבעלים האמיתיים. בעבר הוכרו לעתים רישיונות משתמעים כאלה בנסיבות חריגות, כגון החזקה ארוכת טווח או אינדיקציות לנכונות הרשויות להסדיר את הכיבוש. עם זאת, במקרה דנן קבע בית המשפט כי תקופת כהונתו של המשיב הייתה קצרה יחסית ונעדרה כל סימן של הסכמה רשמית, ובכך חיזק את העיקרון לפיו אין לסבול פלישה למקרקעי ציבור. מקרים קודמים, כמו פסקי הדין היפר-חלף ונחום, מצביעים על כך שרישיונות משתמעים בנחלת הכלל מיושנים ברובם, ויש להכיר בהם רק במקרים חריגים. עוד צוין בפסק הדין, כי כל תביעות פיצויים לפי החלטה 531, המיועדות למצבים מורכבים של פולשים, אינן מקימות באופן אוטומטי זכות לפיצוי למשיב. בית המשפט גם לא מצא ראיות להפליית המשיב בהשוואה למקרים אחרים, כגון צוויג, בהם התקיימו נסיבות שונות. יתר על כן, הבנייה במקרקעין על ידי המשיב הוגדרה כבלתי חוקית ואינה זכאית לפיצוי. משכך, התקבל הערעור, תוך ביטול הפיצוי שנפסק בעבר, שכן הסגת הגבול של המשיב הייתה בלתי מורשית ואינה מצדיקה הגנה או פיצוי על פי דין. בסופו של דבר, החלטת בית המשפט מדגישה כוונה שיפוטית להרתיע מפני שימוש בלתי מורשה במקרקעי ציבור.