ע"א 153/04

תקציר

במקרה דנן, ערעורו של המערער, שתבע עורך דין בגין רשלנות מקצועית בגין טעות בשומת מס רווחי הון, נדון על ידי בית המשפט. המערערת, שמכרה זכויות חכירה בנכס שהתקבל במתנה, הסתמכה על הערכת עורך הדין שהעריך בחסר משמעותי את חבות המס, מה שהוביל לקשיים כלכליים בעת רכישת דירה עבור אביה. בית המשפט נדרש לקבוע האם נגרם למערער נזק בר פיצוי בשל הסתמכות זו. הגם שבית משפט קמא מצא כי הסתמכותה של המערערת על האומדן השגוי מצדיקה חבות, הוא הגיע למסקנה כי לא נגרם כל נזק בר פיצוי, שכן המס היה חובה חוקית ולא החמיר את מצבה. בית משפט קמא דחה אף הוא טענות לעוגמת נפש ולא מצא חלופות בנות קיימא למכירת הנכס, בין היתר בשל ספקותיו של המערער עצמו באשר לאפשרויות אחרות. בערעור טענה המערערת כי הייתה נוהגת אחרת אילו ידעה את שיעור המס הנכון, וטענה כי מצג השווא גרם לה לוותר על הזדמנויות אחרות. השופט נאור שונה מהשופט רובינשטיין, והתמקד בממצאים עובדתיים ובנטל הראייתי ביחס לנזקים, וקבע כי ללא הוכחה מספקת של הפסד בר פיצוי, בפרט בכל הנוגע לשווי חלופות אבודות, אין להעניק פיצוי מעבר לנזק שאינו ממוני. השופטת נאור הציעה פיצוי חלקי בגין עוגמת נפש עקב רשלנות המשיב. בסופו של דבר, החליט בית המשפט, ברוב קולות, שלא לפצות את המערערת בגין נזקים ממוניים אך פסק לה 50,000 ₪ בגין נזקים לא ממוניים, תוך הכרה במתח הנפשי שנגרם כתוצאה מאומדן המס השגוי תוך הקפדה על עקרון השבת המצב לקדמותו.