ת"א 42184-06-17

תקציר

המחלוקת היא על הסכם שכירות בין התובעת לבין הנתבעים. התובעת טוענת כי קיים הסכם מחייב בכתב חתום על ידי הנתבעים. עם זאת, הנתבעים מכחישים זאת וטוענים כי מעולם לא נחתם הסכם בכתב, אלא רק הסכם עקרונות בעל פה. ההסכם בעל פה, לטענת הנתבעים, אפשר להם להחזיק בנכס ולשלם דמי שכירות בשלושה שלבים תוך ביצוע התאמות בחוזה. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי נחתם הסכם בכתב, במיוחד לאור סירוב הנתבעים לאשר חתימה בשם הנתבע טל. למרות שטענת התובע כי הנתבעים חתמו על ההסכם בכתב אפשרית, בית המשפט לא הסתפק בעדותו של התובע כבעל דין, אשר לא נתמכה בראיות חיצוניות. עם זאת, בית המשפט קבע כי קיים הסכם שכירות בעל פה בין הצדדים. התנהלות שני הצדדים הצביעה על כך שהם הסתמכו על הסכם זה וראו עצמם מחויבים זה לזה. לאחר פגישות ומו"מ שילמו הנתבעים דמי שכירות של ארבעה חודשים, ובתמורה ניתנה להם החזקה בנכס המושכר. הסכם השכירות בעל פה החל ב-7 באוגוסט 2015 ויימשך שנה, עם דמי שכירות חודשיים של 2,500 ₪ + מע"מ. כמו כן הותר לנתבעים לבצע שיפוצים בנכס באישורה ובפיקוחה מראש של התובעת. נסיבות סיום הסכם השכירות היו שנויות במחלוקת. התובע טען כי הנתבעים ביצעו שינויים מהותיים בנכס ללא הסכמתו, גרמו לו נזק ומנעו ממנו להשכיר את השטח למישהו אחר. מנגד, הנתבעים טענו כי התובעת היא זו שהפרה את החוזה בכך שהחליפה את המנעול ללא התראה ולאחר מכן לא הגיבה לניסיונותיהם לפתור את המחלוקת. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי גרסתו של אף אחד מהצדדים לאירועים אמינה יותר מזו של הצד השני. כל צד דבק בנרטיב שלו והאשים את השני בהפרה. בית המשפט ציין כי שני הצדדים פעלו באופן בלתי סביר ולא עשו מאמץ מספיק לחזור למסלול החוזי. בסופו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי שני הצדדים אשמים במידה שווה ותרמו למצב. מאחר שאף אחד מהצדדים לא הצליח להוכיח כי הצד השני הוא הצד המפר, לא הוכחו הטענות העיקריות העומדות בבסיס טענותיהם. לפיכך, הורה בית המשפט על מחיקת התביעה העיקרית והתביעה שכנגד. בנוסף, שתי התביעות נמצאו חסרות מבחינת הוכחת הנזק. כל צד יישא בעלויות שלו.