פ"ל 1193-10-22

תקציר

הנאשם הורשע בנהיגה בזמן פסילה ובעבירות תעבורה נוספות, המהוות סכנה חמורה לשלום הציבור ומפגינות זלזול בוטה בחוק ובצווי בית המשפט. על פי חוק העונשין הישראלי, על בית המשפט לקבוע את תחום הענישה המתאים לעבירות אלה, בהתחשב בנסיבות ביצוען ובמאפייני הנאשם. בית המשפט קבע כי העונש ההולם נע בין מאסר על תנאי ל-18 חודשי מאסר בפועל ופסילה ממספר חודשים למספר שנים. הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה כוללות היעדר תוצאות מסכנות חיים, והנהיגה המתבצעת בכביש בינעירוני. אשר למאפייניו של הנאשם, מדובר בעבירה שנייה של נהיגה בזמן פסילה, שבוצעה בזמן שהיה תלוי ועומד מאסר על תנאי, דבר המצביע על חוסר כבוד לחוק ועל צורך בהחמרת הענישה. גם הרשעותיו הקודמות של הנאשם, לרבות התרת נהיגה בלתי מורשית, מהוות גורמים מחמירים. בצד המקל, בית המשפט הכיר בהודאתו של הנאשם באשמה ובחיסכון בזמן שיפוטי. בית המשפט שקל את האפשרות להאריך את המאסר המותנה הקודם, אך סבור כי חזרה על העונש הקודם לא תועיל. במקום זאת, החליט בית המשפט להטיל עונש מאסר של 5 חודשים, שירוצו באמצעות עבודות שירות, במקביל לתקופת המאסר המותנה, ו-7 חודשי מאסר על תנאי. החלטה זו באה לתת משקל לתסקיר שירות המבחן, שהמליץ על סיכוי לשיקום, ולהעביר מסר אזהרה לנאשם. לאחר תקופת המאסר יתקבלו פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 15 חודשים, ופסילה על תנאי למשך 7 חודשים, שתיהן מקווה בית המשפט שירתיעו את הנאשם מביצוע עבירות נוספות. בית המשפט הורה גם על הפעלת פסילה קודמת של 4 חודשים על תנאי, שתרוץ במקביל. על הנאשם הוטל מאסר על תנאי למשך שנה והודיעו לו על ההשלכות של אי עמידה בתנאים. זכות הערעור ניתנה כעניין שבדין.