ת"א 53239-02-16

תקציר

התובעת, חברה שהתכוונה לרכוש נכס מהנתבעים, ביקשה פסק דין הצהרתי לפיו ביטולו של חוזה הרכישה היה כדין. החברה טענה כי הנתבעים הפרו את החוזה באופן יסודי בכך שלא רשמו את הנכס בטאבו והעבירו את החזקה בו תוך זמן סביר, ובכך שהעלימו מידע חיוני בשלב המשא ומתן. הנתבעים טענו כי החברה לא ביטלה את החוזה כדין וכי לשכת ההוצאה לפועל היא הפורום המתאים לדון בסכסוך. בית המשפט בחן האם החברה ביטלה את החוזה כדין ומצא כי אמנם הנתבעים אכן הפרו את החוזה בכך שלא השלימו את הרישום תוך זמן סביר, אך הפרה זו אינה יסודית דיה כדי לפטור את החברה ממתן ארכה לפני הביטול. החברה שלחה הודעת ביטול ראשונה אך לאחר מכן חזרה בה והמשיכה למלא את התחייבויותיה החוזיות, ובכך אותתה על כוונתה לקיים את החוזה. שנים לאחר מכן היא שלחה הודעת ביטול שנייה, שבית המשפט קבע כי אינה תקפה מאחר שלא קדמה לה הודעת הארכה. החברה גם לא יכלה לבטל את ההתקשרות כדין בשתי העילות האחרות שקבעה, אי העברת חזקה ומניעת מידע, שכן גם הודעות אלה לא קדמו להודעות הארכה ונשלחו מעבר לזמן סביר לאחר שנודע לחברה על הנושא. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי לשכת ההוצאה לפועל אינה הפורום המתאים למחלוקת זו, שכן אין לה סמכות להכריע בתוקפו של ביטול החוזה. לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה לסעד הצהרתי אך נתן לחברה רשות לפנות לסעדים אחרים. התובע חויב לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט בסך 5,000 ₪.