ע"א 243/86

תקציר

שתי שותפויות לגידולים חקלאיים, המערערות, חתמו בשנת 1978 עם מינהל מקרקעי ישראל על חוזי חכירה לשתי חלקות קרקע שנמשכו מספר עשרות שנים. לאחר שהמערערים החליטו להתפרק הם ניסו למכור את יתרת זכויות החכירה שלהם לצדדים שלישיים, אך סוכלו על ידי סירוב המינהל להסכים. תחת זאת, העבירו המערערים את זכויותיהם בחזרה למינהל תמורת תמורה כספית שכללה מע"מ. בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי המערערים נדרשו לשלם מס ערך מוסף בגין עסקה זו, והוביל לערעור הנוכחי. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והסכים כי העסקה מהווה "מכירה" כמשמעותה בחוק מס ערך מוסף. בית המשפט הדגיש כי מהות העסקה, ולא צורתה, קבעה את טיבה. נפסק כי העסקה אינה ביטול גרידא של חוזה החכירה המקורי אלא חוזה חדש, שכן מדובר בוויתור על יתרת תקופת החכירה תמורת פיצוי. העובדה שהמערערים החזיקו ועיבדו את הקרקע במשך חמש שנים, יחד עם השקעותיהם הניכרות בה, תמכו בדעה זו. יתר על כן, בית המשפט פירש את כוונת המחוקק העומדת מאחורי חוק מס ערך מוסף כך שתכלול פטורים כאלה כ"מכר". בנוסף, התמורה ששולמה למערערים נחשבה ל"מחיר" על פי החוק, שכלל הוצאות כלשהן הקשורות לביצוע העסקה. טענת המערערים כי התמורה היא "פיצוי בגין הפרת הסכם" נדחתה, שכן היא אינה מתיישבת עם עובדות המקרה. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור, כאשר כל מערער חייב בהוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ₪ למינהל.