ע"ע 346/05

תקציר

פסק הדין הוא דיון משפטי מורכב המתמקד בתחולת חוק ההתיישנות במקרים של הטרדה מינית לפי החוק למניעת הטרדה מינית. החוק עצמו נועד להגן על כבוד האדם ולקדם שוויון בין המינים באמצעות איסור הטרדה מינית, אותה הוא מגדיר הן כעבירה פלילית והן כעוולה אזרחית. הערעור במקרה זה עסק בשאלה האם תביעה אזרחית לפיצויים בגין התנכלות הוגשה בתוך פרק הזמן המתאים. החוק כולל הוראה ספציפית המאפשרת תביעות בתוך שלוש שנים מיום האירוע, אך תקופה זו ניתנת לאיפוס אם הנתבע מודה בזכותו של התובע, על פי חוק ההתיישנות. במקרה זה, הנתבע הודה בעבר בעובדות בהליך פלילי, אך חלק על כך שהודאה זו אינה משתרעת על הכרה בזכותו של התובע לפיצוי אזרחי. דעת הרוב, שצידדה בדעה החולקת, מצאה כי הודאה כזו, המלווה במיוחד בהרשעה פלילית ובתשלום פיצויים, אכן עומדת בקריטריונים שנקבעו בחוק ההתיישנות, ולמעשה מאפסת את מגבלת הזמן להגשת תביעה אזרחית. בית המשפט הכיר בכך שהחוק למניעת הטרדה מינית אמנם קובע תקופה סטטוטורית קצרה יותר להגשת תביעות, אך אין בכך כדי לשלול את האפשרות הפרוצדורלית להאריך מועדים בתנאים ספציפיים כמו הודאה באשמה. פסק הדין הדגיש את הבטחת הגישה הראויה לצדק של הקורבנות ללא חסימה פרוצדורלית מיותרת והגיע למסקנה כי טענת התובע עדיין תקפה ויש להתייחס אליה לגופה. משכך, הועבר התיק לערכאה נמוכה יותר להמשך ההליכים, והמערער חויב בהוצאות המשיב בגין הערעור.