ת"א 1157/07

תקציר

בסכסוך בנייה מורכב, התמקד בית המשפט בנזקים הקשורים להוצאות מימון, תקורה וניהול עקב עיכובים בפרויקט. בית המשפט העליון קבע בעבר כי הנתבעים נושאים באחריות של 50% בגין איחור בהוצאת היתרי בנייה. נושאים מרכזיים כללו את תקופת העיכוב וקביעת הנזקים הקשורים. תקופות העיכוב האובייקטיביות חושבו על בסיס מועדים ספציפיים לקבלת היתרים, ונקבע כי הבניין הראשון סבל מעיכוב של שלוש שנים ושבעה וחצי חודשים, ואילו הבניין השני והשלישי חוו עיכוב של שש שנים. הנתבעים טענו כי התובעת עיכבה במכוון היתרים במקביל לאישור תכנית השבחה, אך בית המשפט העליון דחה טענות אלה על סמך ראיות למאמציה העקביים של התובעת לזרז מתן היתרי בנייה. בהתחשב בחבותם הנזיקית של הנתבעים, חושבו הנזקים על מנת להחזיר את התובע למצב טרום נזיקי. הפיצוי נתבע בגין עלויות מימון עודפות, שחושבו הן על בסיס הריבית הבנקאית והן על בסיס ריביות היפותטיות אם נעשה שימוש בהון העצמי. נזקי המימון חושבו כך שישקפו את העיכוב, כאשר ההחלטה הסופית דחתה את התביעה לריבית פיגורים, תוך שימת דגש על פיצוי רק בגין הארכות מוכחות של משך הפרויקט. בנוסף, בית המשפט הכיר בהוצאות תקורה עודפות שנגרמו בין השנים 2001-2003 בשל עיכוב בהתחלת הפרויקט ובהוצאות תקורה עודפות באתר עקב היתרי בנייה מדורגים. הערכות העלות הותאמו לחישוב אשם תורם, ופירוט הפיצוי לכל קטגוריית נזק, עם הנחיות לחישוב הריבית והצמדת הפיצוי למועד התביעה הסופי.