ע"ו 5934-02-14

תקציר

המשיב, שאולץ לעבוד כמכבסה לחיילים יהודים תחת השפעה גרמנית במלחמת העולם השנייה, תבע מהמערערת, הרשות לזכויות ניצולי השואה, קצבה לפי חוק הטבות לניצולי שואה ששהו במחנות ריכוז, גטאות או מחנות שבהם עבדו כעובדי כפייה. המערערת דחתה את הטענה, בטענה כי לא ניתן לסווג את אתר העבודה של המשיב כ"מחנה מוכר". התיק עבר מספר דיונים. בסופו של דבר, הסכימה השופטת עם טענת המשיב ודחתה את ערעורו של המערער. השופט קבע כי גרסתה של המשיבה לאירועים אמינה ודי היה בכך שהעיר בה עבדה המשיבה הופיעה ברשימת המחנות המוכרים כדי להוכיח כי אכן שהתה במחנה מוכר. זאת ועוד, העבירה השופטת את נטל ההוכחה למערערת להראות כי מקום עבודתה של המשיבה אינו המחנה המוכר, דבר שהמערערת לא עשתה. השופטת התייחסה גם לפסקי דין קודמים שתמכו בפרשנות לפיה יש לראות את חוק הגמלאות באופן רחב ולטובת ניצולי השואה, שחיזקו את החלטתה. סיווגו של המשיב כעובד כפייה לא היה רלוונטי למקרה, שכן השופט כבר קיבל את מסקנת הוועדה כי המשיב שהה במחנה מוכר. לבסוף, לא היה צורך להוכיח כי המשיב עבד במחנה בעבודת פרך, שכן הדרישה הייתה להישאר במחנה מוכר. השופט הורה למערער לשאת בשכר טרחת עורך הדין של המשיב, בסך 9,000 ₪, שישולם בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.