ע"א 335/78

תקציר

המקרה הנדון עסק בערעור על חובת האב לשלם מזונות לילדיו הקטינים, למרות הסכם גירושין שבו ויתרה האם על זכותה לתבוע ממנו מזונות. המחלוקת נסבה סביב השאלה האם הסכם כזה יכול למנוע מהילדים לתבוע מזונות ישירות מאביהם. בית המשפט העליון קבע כי הסכם גירושין בין הורים, בו האם מוותרת על חובת האב למזונות ילדיו, אינו פוגע בזכותם של הילדים לתבוע מזונות בבית המשפט. אישורו של הסכם כאמור על ידי בית הדין הרבני אינו מרחיב את תנאיו כך שיכלול גם את הילדים, ואינו מקנה לאישור בית הדין הרבני סמכות לשנות או להוסיף צדדים להסכם שלא היו במקורו חלק ממנו. בהיבט הפרוצדורלי של התיק צוין כי כל בקשה להצגת ראיות נוספות בערעור חייבת לפעול על פי פרוטוקולים משפטיים שנקבעו; צירוף ראיות כאלה להודעות או לסיכומים נחשב פסול מבחינה פרוצדורלית. בית המשפט מצא כי הכנסתו של האב מספיקה כדי לחייב תשלום של 1,500 ל"י לחודש עבור מזונות הילדים, בניגוד להצהרותיו הבלתי עקביות של האב על הכנסותיו. בית המשפט הכיר בחובתה של האם לשפות את האב באופן חלקי בשל הסכמתם, אך הגביל את אחריותה ל-500 ל"י לחודש על בסיס הכנסתה שלה, ובכך הבטיח שיכולתה הכלכלית לפרנס את ילדיה החיים עמה לא תיפגע שלא לצורך. לפיכך נדחה הערעור, ואישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, לפיה על האב לשלם את סכום המזונות הנקוב, ללא קשר להסכם עם האם. ככלל, פסק הדין מדגיש את העיקרון לפיו הסכמי גירושין בין הורים אינם שוללים את זכותם של הילדים לתבוע מזונות מההורה שאינו משמורן, ומשקפים את מתן עדיפות בית המשפט לטובת הילדים ולזכאויות החוקיות.