בר"ע 2086/07

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק במאבק משמורת על קטין בן שבע וחצי שהוריו גרושים. צו המשמורת המקורי לאחר גירושין העניק לאם משמורת, עם זכויות הסדרי ראייה לאב. בהמשך ביקש האב משמורת, ובמהלך ההליך המשפטי שהתנהל הפכו תנאי המחיה והמשמורת של הקטין לסלע מחלוקת. בית המשפט לענייני משפחה בחיפה הורה להוציא את הילד ממשמורת אמו ולהעבירה ל"משמורת" אביו, בהתבסס על המלצות פקידי סעד והערכות פסיכולוגיות המצביעות על מצבו הנפשי הקשה של הילד ועל הצורך ביציבות. האם ערערה על החלטה זו, וטענה כי האב לא ביקש מלכתחילה משמורת מלאה, וכי החלטת בית המשפט לא הביאה בחשבון את האופי הדרסטי של עקירת הילד מהשגחתה ומסביבתו המוכרת. לאחר שבחן את התיק, הסכים שופט בית הדין לערעורים עם טענותיה של האם. הם מצאו כי ההחלטה המקורית לא שקלה במידה מספקת את טובת הילד, שהייתה צריכה להיות הדאגה העיקרית. השופט ציין כי הילד נמצא במצב נפשי עדין, אך העברתו הפתאומית לגור עם אביו בעיר אחרת, במיוחד לאור מעורבותו המוגבלת של האב בחינוכו, עלולה להזיק. השופטת הביעה חשש מכך שהמלצות לשכות הרווחה לא שקלו את ההשפעה של הפרדת הילד מאמו ומסביבתו המוכרת, הכוללת את סבתו וחבריו. במקום זאת, השופט פסק לטובת החזרת הילד למשמורת אמו, בכפוף למספר תנאים. חזרתו של הילד לבית אמו התעכבה בשבועיים כדי להכין אותו למעבר בעזרת פסיכולוג, והאם נדרשה להתגורר עם הקטין בימי חול בדירה בה התגוררו קודם לכן. השופט גם הורה כי על הילד ללמוד בבית הספר בקריית מוצקין, וכל שינוי במקום מגוריו או בבית הספר מחייב החלטת בית משפט. בנוסף, האם הוזהרה כי העברת הילד לנתניה עלולה להביא לדיון מחודש בצו המשמורת. ההחלטה התקבלה מבלי שנפסקו הוצאות לאף אחד מהצדדים.