ע"א 3245/04

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תביעת לשון הרע הנדונה בבתי המשפט בישראל. המשיב השמיע דברי גנאי כלפי המערער וכינה אותם "עלוקה" ו"נפל". בית משפט קמא פסק לטובת המערער, אך המשיב ערער על ההחלטה. ערכאת הערעור לא מצאה כל סיבה לחלוק על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אלא חיזקה את העובדה שגרסתו של המערער לאירועים הייתה אמינה יותר. העניין היחיד שבית המשפט העליון היה צריך להכריע בו היה האם האמירות מהוות לשון הרע. הם קבעו כי תחושותיו הסובייקטיביות של הנאשם אינן רלוונטיות; במקום זאת, המבחן ללשון הרע היה אובייקטיבי. יש להתחשב בהקשר החברתי, בטון ובקהל, ובמקרה זה קבע בית המשפט כי האמירות אכן מהוות לשון הרע. הכינויים בהם נעשה שימוש היו עלולים להשפיל ולבזות את המערער בעיני אחרים, במיוחד בהתחשב בכך שהקהל הורכב מעמיתיו של המערער ומלקוחותיו הפוטנציאליים. בית המשפט התייחס גם לאיזון בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי, ובסופו של דבר פסק לטובת הראשון. בשל חוסר תום הלב של המשיב, בית המשפט לא קיבל את טענתם בדבר הגנת הדעה או מעשה של מה בכך. מאחר שהמערערים לא תבעו פיצויים, פסק להם בית המשפט פיצוי בסך 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, בצירוף שכר טרחת עורך דין והוצאות.