בג"צ 2697/04

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לעתירה שהגיש לבג"ץ חבר תנועת נאמני הר הבית, המבקשת לערער על סירובה החוזר ונשנה של משטרת ישראל לאפשר לו לעלות להר הבית לצורך תפילה. העותר טען כי הסירוב פוגע בזכויותיו הבסיסיות, ובהן חופש הפולחן והביטוי, וכי הוא מופרך ובלתי סביר. המשטרה, לעומת זאת, נימקה את הסירוב בנימוקים של שלום הציבור וביטחונו בטענה כי גישתו של העותר להר הבית עלולה לעורר מהומות ולסכן חיים. שני הצדדים הסכימו כי ליהודים יש זכות להתפלל בהר הבית, אך זכות זו אינה מוחלטת וניתן להגבילה. בית המשפט הכיר באופיו הרגיש של הר הבית כמקום קדוש והכיר בהחלטות קודמות שהגבילו את הגישה לשם שמירה על שלום הציבור. בפסק הדין צוין כי המשטרה מונעת באופן עקבי מהעותר גישה להר, אך סירוב זה אינו קבוע, והמשטרה בוחנת את המצב באופן שוטף. בית המשפט קבע כי החלטת המשטרה התבססה על הערכה סבירה של ההשלכות האפשריות ולכן לא ניתן להגדירה כשרירותית. במקרה ספציפי זה שקלה המשטרה את בקשת העותר לעלות להר ביום חול, אך קבעה כי הדבר עלול להצית סערה ציבורית ולסכן חיי אדם. בית המשפט הגיע למסקנה כי העותר לא סיפק עילה מספקת לגבור על שיקול דעתה של המשטרה בעניין זה ולכן דחה את העתירה. פסק הדין הדגיש את אופייה הזמני של ההחלטה ועודד את המשטרה להמשיך בהערכת המצב תוך הכרה בזכויות העותר. השופט טירקל והשופטת נאור הסכימו עם פסק הדין, הדגישו את מורכבות המצב והביעו תקווה לפתרון בעתיד.