ה"פ 34714-02-18

תקציר

המחלוקת נסובה סביב פרשנותו של פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בשנת 1993 בעניין חלקת קרקע בשכונת גילה בירושלים. המבקשים, שרכשו את הקרקע מחנא מח'לוף, טוענים כי פסק הדין מחייב את לשכת רישום המקרקעין לרשום את הקרקע על שמם. הם מבקשים פסק דין הצהרתי וצו מניעה לכך. המשיב טוען כי פסק הדין אינו קובע את בעלותם של המבקשים במקרקעין וכי אין הוא יכול לכפות רישום ראשון של המקרקעין מבלי לעמוד בתנאים הקבועים בחוק. פסק הדין משנת 1993 אמנם כלל צו לאכיפת הסכם המכר, אך הוא התנה את זכותם של המבקשים במקרקעין בתשלום מלוא התמורה החוזית למח'לוף. המבקשים טוענים כי שילמו את מלוא התמורה ומפנים למסמך חתום כביכול על ידי מחלוף המאשר את התשלום. עם זאת, מסמך זה אינו חלק מפסק הדין משנת 1993, וטענת המבקשים כי פסק הדין לבדו מבסס את זכויותיהם במקרקעין אינה משכנעת. זאת ועוד, בקשת המבקשים לצו מניעה שיחייב את לשכת רישום המקרקעין לרשום את המקרקעין על שמם אינה יכולה להיעתר משום שצו כזה יעקוף את התנאים הקבועים בחוק לרישום ראשון. גם בקשת המבקשים למתן פסק דין הצהרתי נדחית, שכן היא מחייבת צירופו של מחלוף כצד להליך. עם זאת, בית המשפט מכיר בכך שהמבקשים עדיין יכולים להגיש בקשה מעודכנת לרישום ראשון לממונה או לערער על החלטתו הקודמת של המפקח לממונה על הרישום בתוך 60 יום מיום מתן פסק הדין. הפרקליטות הצהירה כי לא תעלה את סוגיית תקופת ההתיישנות לגבי תמריץ הפתיחה הנוכחי אם המבקשים יגישו בקשה או ערר כאמור. עוד מציין בית המשפט כי טענות המשיב לגופן של טענות המבקשים לא נדונו, שכן הן חורגות מהסוגיה שבפני בית המשפט. לבסוף, התביעה נדחית, בכפוף להערות הנ"ל, וללא צו להוצאות.