בג"צ 649/00

תקציר

העותרים, תושבי הגדה המערבית, הגישו מספר עתירות לבית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, בבקשה להתיר להם לעזוב את האזור למטרות שונות. בטרם נבחנו העתירות לגופן, ביקשו העותרים את דחייתן, והמשיבים הסכימו לכך. הרקע לדחייה היה כי המשיבים מצאו כי העותרים יורשו לעזוב את המקום כמבוקש. בהמשך התעורר דיון באשר להחזר אגרות בית המשפט ששולמו על ידי העותרים עם תחילת ההליכים. העותרים טענו כי מאחר שלא התקיים דיון, יש להשיב את האגרות במלואן לפי תקנות בתי המשפט (אגרות), התשמ"ז-1987. המשיב, לעומת זאת, טען כי החזר חלקי בלבד של שכר הטרחה הוא ראוי, בהתחשב בזמן ובמשאבים השיפוטיים שנחסכו עקב סיומו המוקדם של ההליך. בית המשפט העליון קבע כי אף שהתקנות מאפשרות החזר שכר טרחה בנסיבות מסוימות, תמיד יש לצפות לניכוי חלקי של האגרה, גם אם ההליך מוצדק ומסתיים בטרם עת. ניכוי זה משמש תמריץ לשיקול דעת זהיר לפני הגשת עתירה ותמריץ שלילי להגשת עתירות סרק. לפיכך החליט בית המשפט כי העותרים זכאים להחזר חלקי של שכר טרחתם, בניכוי הסכום הנקוב בתקנות בתי המשפט להליכים בהם לא ניתן לבטא את שווי הסעד בכסף. עוד הדגיש בית המשפט כי הסכמת הצדדים להחזר מלא של שכר הטרחה לא פגעה בכלל בסיסי זה, ויש לראות בשכר הטרחה השתתפות של בעל דין בעלות ההליך המשפטי. כמו כן, בית המשפט הבהיר כי ההיגיון העומד מאחורי ניכוי חלק משכר הטרחה המוחזר חל על בית המשפט העליון ועל בג"ץ, ומבטיח כי בעלי הדין יישאו בעלות השירות שהם מקבלים ממערכת המשפט. לבסוף, קבע בית המשפט כי שיעור הניכוי הראוי בגין שכר טרחה המשולם בבית המשפט העליון צריך להתאים לשיעורים בבית המשפט המחוזי בהליכים בהם לא ניתן להעריך את הסעד המבוקש מבחינה כספית.