ת"א 613/99

תקציר

התובע, אזרח אזרבייג'ן, נפגע בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי, אשר הותירה אותו נכה לצמיתות. הוא תבע פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המחלוקת העיקרית הייתה על מעמדה המשפחתי והאזרחי של התובעת, שהשפיע על גובה הפיצוי. התובע טען כי הגיע לישראל כדי להתאחד עם משפחתו והתכוון להשתקע בה באופן קבוע, אך הנתבעים טענו כי הוא שוהה בלתי חוקי ללא כל כוונה להתאזרח. בית המשפט מצא כי התובע לא הוכיח את כוונתו להשתקע בישראל או להינשא בשנית לגרושתו, והטיל ספק בטענותיו בשל חוסר המעש שלו בנוגע למעמד ההגירה שלו. בית הדין פירט גם את עברו התעסוקתי של התובע, ממנו עולה כי הוא החליף מקום עבודה תדיר ולא החזיק במשרה קבועה במשך תקופה ממושכת. בשל היעדר ראיות, בית המשפט לא יכול היה לקבוע את כושר ההשתכרות המדויק שלו, אך העריך אותו בכ-4,000 שקל בחודש. מצוקתו של התובע בעקבות התאונה והטיפולים שבאו בעקבותיה הותירו אותו ללא יכולת לעבוד במשך תקופה. בית המשפט ניכה 60% מכושר ההשתכרות שלו ופסק לו 310,163 ש"ח בגין אובדן השתכרות בעבר ו-92,822 ש"ח בגין אובדן השתכרות חלקי ממרץ 2003 ועד היום. לגבי הפסדי השתכרות עתידיים, פעל בית המשפט לפי הכללים הישראליים והעריך את הנזקים על סמך שיעורי השתכרות הנהוגים במולדתו של התובע, אותם לא ציין. בהתחשב ברמת השכר הנמוכה ובזמינות הטיפול הרפואי בחינם בישראל, העריך בית המשפט את שיעור השתכרותו של התובע בכ-4,000 ₪ ופסק לו 519,504 ₪. כמו כן נפסקו לתובע סך של 116,215 ₪ בגין נזק לא ממוני ונכות רפואית. לאחר ניכוי פיצויי ביטוח לאומי ותשלומים תכופים, חויבו הנתבעים לשלם לתובע סך של 636,034 ₪, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. בנוסף, על הנתבעים לדאוג לדחיית דרישה בסך 72,525 ₪ לבית החולים רמב"ם או לפצות את התובע אם עליו לשלם אותה בעצמו.