עמ"ש 10545-11-10

תקציר

השופט וילנר מוצא כי יש לדחות את הערעור. השופט מסכים עם פסק דינו המנומק והמבוסס היטב של בית משפט קמא. הרקע למחלוקת נוגע ל"הסכם משולש" בנוגע לחכירת קרקעות למטרות חקלאיות, שנחתם בין מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית ואגודה שיתופית. על פי ההסכם, במקרה של פטירת בן זוג, זכויותיו עוברות לבן הזוג שנותר בחיים, ובהיעדר אחד כזה, לבן יורש. אם אין בן יורש, הזכויות מועברות בהתאם לחוק הירושה. הזכויות המוענקות בהסכם הן זכויות שימוש ולא זכויות קניין, והן במפורש אינן חלק מעיזבון החבר. במקרה דנן, מינתה המנוחה את המשיב כבנה היורש, ממצא הנתמך בראיות רבות, לרבות מספר מסמכים. השופט מסכים גם עם דחייתו של בית משפט קמא את טענת המערער כי המשיב לא היה בן יורש תקף משום שלא עסק בחקלאות, וקבע כי דרישה זו לא הוכחה. כמו כן, השופטת דנה בפסיקה המקובלת, הגורסת כי זכויות שימוש אינן יכולות לעבור בירושה אם ההסכם אוסר זאת. במקרה זה, ההסכם המשולש הגביל את הפגיעה בזכויות, ולכן הן לא יכלו להפוך לחלק מעיזבון החבר. השופט מתייחס גם לטענת המערערת בדבר הסכם הלוואה שנחתם בין הסוכנות היהודית לבין המנוחים, אשר לטענת המערערים מקנה להם זכויות בעיזבון. עם זאת, השופטת מסכימה עם קביעתו של בית משפט קמא כי ההסכם המשולש גובר על הסכם ההלוואה, שעניינו רק בתנאי ההלוואה. לבסוף, מסיק השופט כי המשיב, כבן היורש המוכר, זכאי לכל זכויות העיזבון ואין עליו חובה לפצות את המערערים, שאין להם זכויות בעיזבון. השופט ממליץ לדחות את הערעור ולהורות למערערים לשלם למשיב 10,000 ₪ הוצאות משותפות ומספר הוצאות. השופטים בר-זיו וזרנקין מסכימים עם פסק הדין.