בש"א 11435/08

תקציר

פסק דין זה נובע מסכסוך קרקעות מורכב בין מספר צדדים, המתפרש על פני עשרות שנים. התביעה המקורית, שהוגשה בשנת 1994 על ידי סוהיל וזכי אל-מועלם, ביקשה לתקן את רישום הבעלות ב-32 חלקות קרקע לפי סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, בעילה של רישום במרמה ושלא כדין. התובעים, אחיו ובניו של אליאס יוסף אל מועלם ז"ל, טענו כי דודיהם, בוטרוס ואיברהים יוסף אל-מועלם, מכרו את חלקם בחלקות לאחיהם אליאס לפני שהיגרו לדרום אמריקה, אך הרישום מעולם לא עודכן. בנוסף, הם טענו כי נשותיו ובנותיו של המנוח אליאס ויתרו על זכויותיהן, דבר שלא בא לידי ביטוי בצו הירושה. התובעים ביקשו להירשם כבעלים הבלעדיים של כל החלקות שבמחלוקת. הפרשה קיבלה כמה תפניות ותהפוכות במהלך ארבע-עשרה השנים הבאות. הושג הסכם פשרה, ולאחר מכן היה שנוי במחלוקת, מה שהוביל לפסק דין לטובת התובעים בשנת 2000, שמאוחר יותר הוגש ערעור והביא לפסק דין משנת 2003 שדחה את התביעה. התובעים ערערו על דחייה זו לבית המשפט העליון, שהורה על קיום משפט חוזר לגופו של עניין. לאחר מכן הגישו התובעים בקשות רבות לתיקון כתב תביעתם, וביקשו לכלול עילות וסעדים נוספים, ובפרט אכיפת הסכם מכר נטען. אולם, השופט ב' בר-זיו דחה בקשות אלה. הם נימקו זאת בכך שכתב התביעה של התובעים, גם לאחר תיקונים, לא הצליח לבסס זכות לאכיפת סעד של הסכם. העובדות שהוצגו לא תמכו בטענת התובעים כי ההסכם משנת 1972 הופר, והתיקון המבוקש נראה כניסיון לעקוף את תקופת ההתיישנות. זאת ועוד, השופטת בר-זיו ציינה כי העילה המתאימה לאכיפת הסכם תהיה בית המשפט לענייני משפחה, והסעד המבוקש אינו בגדרה של פקודת רישום המקרקעין. השופט מתח ביקורת על התחכום לכאורה של התובעים ועל ניסיונות לעקוף אותם, ובסופו של דבר דחה את הבקשות לתיקון כתב התביעה. התובעים חויבו לשלם לנתבעים הוצאות בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ. השופט הורה כי כל תגובה נוספת בעניין תוגש עד למועדים הנקובים.