ו"ע 111/01

תקציר

שני ערעורים, ו.א. תיק מס' 111/01 וו.א. 620/05, אוחדו וכוונו כנגד חיובי היטל הייצור שהוטלו על המערערים על ידי רשות המים והביוב הממשלתית. המערערים טענו כי קיבלו את הודעות האישומים בשנת 2001, כי הכתובות בהודעות אינן מדויקות וכי היה על המשיב לשלוח אותן בדואר רשום. עוד טענו כי תקנות המים בטלות משום ששר התשתיות חרג מהתנאים הקבועים בחוק המים, וכי לא ניתנה להם זכות לטעון לפני קביעת היטל ההפקה, שכן ההודעות פורסמו בעברית בלבד. המערערים טענו כי נגרם להם נזק חמור כתוצאה מכך, וכי אי הפרסום בשפה הערבית והפרסום בעברית מהווים הפליה פסולה. עוד טענו כי לא יכלו למצות את מכסת הרישיון בשל פגיעה קשה בחקלאות, וכי החיובים התבססו על הכמות שאושרה על פי הרישיון. המשיב טען כי המערערים הם יצרנים שהשתמשו במשאבי מים מבלי לשלם את ההיטלים המתאימים, וכי הטלת היטלים אלה הייתה חוקית. באשר לטענת האפליה קבע המשיב כי המערערים לא הוכיחו כי יש צורך בפרסום בשפה הערבית, וכי העיתונות הארצית הופצה ביישובים הערביים. השופט ר' שפירא קבע כי תקנות המים אינן קובעות חובה לפרסם הודעות בשפה הערבית, וכי הפרסום בעברית הוא סביר, אם כי יש לפרסמו גם בשפה הערבית בעתיד. עוד קבע שפירא כי מעמדה הרשמי של השפה הערבית אינו מחייב את המשיב לשלוח הודעות אישיות למערערים, וכי טענת האפליה לא הוכחה. זאת ועוד, קבעה השופטת כי טענות המערערים בדבר כמות המים המופקת ופחתה, כמו גם היעדר מקורות מים חלופיים, אינן רלוונטיות. השופטת הסכימה עם המשיב כי החובה לשלם היטלי הפקה נגזרת מחוק המים וחלה על כלל המפיקים. באשר לטענות המערערים בנוגע להודעות, קבע השופט כי היה על המערערים לפנות לרשות אלמלא קיבלו את ההודעות במועדן, וכי מהמסמכים שהגיש המשיב עולה כי ההודעות נשלחו מדי שנה. לבסוף הציע השופט לדחות את שני הערעורים ולא לחייב את המערערים בהוצאות כלשהן, דבר שהוסכם על נציגי הציבור, שאול שטרייט וגדעון הרמלין.