עד"מ 19/07

תקציר

פסק הדין עוסק בערעור על ימי חופשה ותשלומים. לאחר בחינת הראיות והטענות, החליט בית המשפט לקבל את הערעור באופן חלקי. בתלוש השכר של המשיב מאוקטובר 2005 צוין ניצול של 7 מתוך 13.6 ימי חופשה צבורים, והותיר יתרה של 6.5 ימים. עם זאת, בתלוש השכר מנובמבר 2005 צוין תשלום עבור 7.52 ימי חופשה עם סיום העבודה, ובסך הכל 14.52 ימי תשלום. בית הדין מצא כי נטל ההוכחה לגבי ימי חופשה מוטל על המעסיק, אך תלוש השכר המוצג משמש ראיה ראשונית אלא אם כן הוא סותר. מאחר שהמשיבה לא הצליחה להפריך את פרטי תלושי השכר והודתה בבית המשפט כי יצאה לחופשות, נקבע כי פסק דינו הקודם של בית הדין האזורי שגוי. בערעור נטען כי 14.52 הימים שנרשמו היו טעות, והיה צריך לצבור רק 12 ימים, אך המערערת לא סיפקה הסבר לטעות זו. בית המשפט קבע כי נתוני ימי החופשה בתלושי השכר קבילים וקבע כי אין צורך שהמשיבה תשיב כל תשלום יתר נטען בגין פדיון החופשה. בכך ביטל בית המשפט כל חיוב נוסף שהוטל על המערערת בגין פדיון חופשה, וחייב את המשיב להשיב 2,635 ₪ בתוספת ריבית. בנוסף, על המשיב להשיב 818 ₪ ששולמו ביתר בגין הודעה מוקדמת. כמו כן נדרש המשיב לכסות את שכר טרחת עורך הדין של המערערת בסך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ. לפיכך, הערעור התקבל בחלקו, ובפסק הדין פורטו דרישות התשלום והריבית.