ע"א 3295/94

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון מתמקד ביישוב הקונפליקט בין סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר, המגן על אדם שזכויותיו במקרקעין פקעו עקב מכירתו בהוצאה לפועל או בפשיטת רגל על ידי הפיכתו לדייר של הבעלים החדש, לבין סעיפים 86א לפקודת פשיטת הרגל ו-38(א) לחוק ההוצאה לפועל, אשר אינם מציעים הגנה כאמור אלא מבטיחים מתן מגורים סבירים או הסדר זמני לחייב. בית המשפט מדגיש את ההקשר ההיסטורי של חקיקת הגנת הדייר, שמטרתה להגן על דיירים במהלך מצוקת דיור לאחר מלחמת העולם השנייה, אך מציין כי המציאות הכלכלית הנוכחית שינתה את הדינמיקה, והובילה לעתים קרובות להגנה לא מאוזנת לטובת השוכרים על פני בעלי הנכסים. לפיכך, סעיף 33(א) נראה מוגזם ואינו במקומו בהקשר של היום, ובפרט מעניק הגנה נרחבת לחייבים מבלי להתחשב באינטרסים הלגיטימיים של הנושים. השופטת שטרסברג-כהן טוענת לפרשנות מצמצמת, המחילה את סעיף 33(א) אך ורק על זכויות הקניין הרשומות, תוך הבטחת גישה מאוזנת בין שמירה על כבוד החייב לבין זכויות הנושים. מנגד, השופט טירקל חולק על כך, מבקר את ההסתמכות על רישום נכסים כקריטריון להגנה, ודוגל בגישה כוללנית יותר הרואה בציווי ההגנה הסוציאלית. בית המשפט מסכם, ברוב דעות, להגביל את תחולתו של סעיף 33(א), ובכך לחזק את ההגנות החלופיות הקבועות בסעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל, המאפשרות מכירת בית מגורים של חייב תוך הבטחת סיפוק צרכי הדיור שלו, ובסופו של דבר מציע לשקול מחדש את החקיקה כדי להתאים את ההגנות המשפטיות לתנאים הסוציו-אקונומיים העכשוויים.