ת"א 25353-05-10

תקציר

התובע והנתבע התקשרו בהסכם מכר לדירת מגורים באשדוד בסכום כולל של 1,700,000 ₪, כאשר התובעת תשלם מקדמה בסך 220,000 ₪ והיתרה תשולם בשני תשלומים. על הדירה הוצאו שני צווי מניעה האוסרים כל עסקה או העברת זכויות, אשר הנתבע היה חייב על פי הסכם המכר להסיר תוך 30 יום. צו המניעה הראשון הוסר חודשיים לאחר הוצאתו, אך לביטולו הוגש ערעור שהוביל להארכת צו המניעה. צו המניעה השני הוצא חודש לאחר מכן ושני צווי המניעה הוסרו לבסוף חודשיים לאחר מכן. בתוך כך, שני הצדדים התכתבו בהרחבה, כל אחד האשים את השני בהפרות יסודיות של הסכם המכר. התובעת דרשה את הזכות לנכות את הפיצוי המוסכם מיתרת התמורה, ואילו הנתבעת סירבה וטענה מנגד כי ההסכם בוטל כדין. בית המשפט מצא כי הנתבעת לא הפרה מן היסוד את ההסכם וכי פרשנותה של התובעת להסכם, שתחייב את הנתבעת להסיר את צווי המניעה בתוך 30 יום, אינה נכונה. לשונו הברורה והחד-משמעית של ההסכם קבעה כי על הנתבעת לגרום להסרת צווי המניעה, דבר שעשתה במסגרת הזמן שנקבעה בהסכם. עוד קבע בית המשפט כי דרישתה הראשונית של התובעת לנכות כפל הפיצוי המוסכם נעדרת בסיס משפטי וכי שני הצדדים תרמו לעיכוב בביצוע החוזה. בסופו של דבר, הורה בית המשפט על אכיפת הסכם המכר וחייב את התובעת לשלם את מלוא יתרת התמורה, בתוספת הפרשי הצמדה, לנתבעת. סכום זה כלל 40,000 ₪ עבור הוצאות המשפט של התובעת, אותם זכאית התובעת לנכות מיתרת החוב. החלטת בית המשפט ניתנה בהיעדרם של שני הצדדים וניתנה ביום 17.5.2012.